במשך שנות דור ממלא יאסר ערפאת תפקיד מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית. הוא מייצג בעיני עמו הישגים כלל ־ לאומיים חשובים: ייזום המאבק המזוין הפלסטיני נגד ישראל, ההכרה הערבית והבינלאומית בייצוג העצמאי הפלסטיני באמצעות אש"ף ודגל "זכות השיבה" של פליטי 1948. מעשית, שליטתו באש"ף וברשות הפלסטינית הייתה כמעט ללא עוררין. בעיני תומכיו ומבקריו כאחד הוא נתפש כאדם שאין לו תחליף. בו בזמן, כמעט מאז כינונה של הרשות הפלסטינית, ניכרה מורת רוח גוברת של הציבור מהשלטון האוטוקראטי, מהשחיתות, מההידרדרות הכלכלית ומחוסר התפקוד השלטוני המאפיינים אותה. במובנים רבים הייתה האינתיפאדה השנייה התקוממות של דור הצעירים של "הפְּנים" נגד ההנהגה הותיקה שנכשלה. עובדה זו הולכת ומתבהרת ככל שחולף הזמן וגוברת האלימות הפנים ־ פלסטינית בעזה ובגדה המערבית. תקופה זו היא שעת הדמדומים של שלטון ערפאת, וככל ששליטתו נחלשת, הולך ומתפשט הריק השלטוני ברש"פ, בבחינת "אין מלך… איש כטוב בעיניו יעשה".
