האנטישמיות הערבית והמוסלמית בת זמננו, משמעויותיה והשלכותיה (תמונת מצב עדכנית למרץ 2008)


תוכן עניינים

1. עיקרי הממצאים של המחקר

2. הערות מתודולוגיות

3. פרק א': מקורותיה, מאפייניה וסכנותיה של האנטישמיות בת זמננו בעולם הערבי והמוסלמי

א. הגדרת האנטישמיות
ב. מאפייני האנטישמיות
ג. הכחשת השואה או גימוד ממדיה
ד. אנטישמיות והסתה אנטי-אמריקאית
ה. ייצוא האנטישמיות אל מחוץ למזה"ת
ו. תגובות בעולם הערבי והמוסלמי על הפרסומים האנטישמיים
ז. סכנותיה של האנטישמיות הערבית והמוסלמית

4. פרק ב' : האנטישמיות כנשק מדיני-אסטרטגי בידי איראן

א. אפיון כללי
ב. האנטישמיות, ובפרט הכחשת השואה, כבמכשיר מדיני בידי הנשיא אחמדינז'אד
ג. כנס בינלאומי ביוזמת איראן להכחשת השואה
ד. תערוכה ותחרות קריקטורות בנושא הכחשת השואה
ה. ביטויים אנטישמיים בטלוויזיה ובאינטרנט
ו. הוצאה לאור של ספרים אנטישמיים ושיווקם לאירופה

5. פרק ג' : פרסומים בעלי אופי אנטישמי היוצאים לאור בעולם הערבי והמוסלמי

א. מצרים
ב. סוריה
ג. סעודיה
ד. הרשות הפלסטינית
ה. לבנון
ו. ירדן
ז. מדינות המפרץ הפרסי
ח. תורכיה
ט. אלקאעדה וגורמי הג'האד העולמי

6. פרק ד': ייצוא הסתה אנטישמית מהמזרח התיכון לרחבי העולם והשלכותיה

7. נספח : "תעשיית השנאה": רשימת פרסומי מרכז המידע למודיעין ולטרור העוסקים בהסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית (2008-2003)

עיקרי הממצאים של המחקר

1. מחקר זה בוחן את האנטישמיות בת זמננו בעולם הערבי והמוסלמי, שורשיה, מאפייניה והסכנות האסטרטגיות הטמונות בה למדינת ישראל בפרט ולעם היהודי בכלל. האנטישמיות ה"קלאסית" הנוצרית-אירופית חדרה לעולם הערבי בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, והתפשטה כתוצר לוואי של הסכסוך הציוני-ערבי. היא צברה תאוצה בשנות השלושים, לאחר עליית המשטר הנאצי לשלטון בגרמניה, ובמיוחד מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. היא כוללת אלמנטים מתוך האנטישמיות האירופית ה"קלאסית" בשילוב מוטיבים אסלאמיים, אשר הפכו בולטים יותר בשלושת העשורים האחרונים, בעקבות התחזקות האסלאם הרדיקלי .

2. ניתן להצביע על מספר מאפיינים בולטים באנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי:

א. האנטישמיות מכוונת בדרך כלל כלפי ישראל כמדינה ציונית-יהודית, בבחינת האויב הקונקרטי של העולם הערבי והמוסלמי וכלפי העם היהודי הנתפס כתומך בישראל. פעמים רבות לא נעשית אבחנה ברורה בין ביקורת ארסית המופנית כלפי מדינת ישראל והתנועה הציונית לבין הסתה פרועה נגדה, כמי שמייצגת את העם היהודי.

ב. האנטישמיות בעלת השורשים האסלאמיים הולכת וצוברת תנופה. פסוקי קוראן ומסורות אסלאמיות עוברים פרשנות פוליטית ברוח משנת האסלאם הקיצוני על מנת ליצור דה-לגיטימציה של הציונות ומדינת ישראל ודה-הומניזציה של העם היהודי.

ג. ממדי האנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי, ביטוייה וגילוייה, מושפעים מהאירועים במזרח התיכון. לפיכך, החרפת העימות הישראלי פלסטיני, החרפת העימות בין ישראל לחזבאללה או להבדיל, התקדמות בתהליך השלום המעוררת התנגדות בקרב ערבים ומוסלמים רבים, מגבירים את היקף הגילויים האנטישמיים בעולם הערבי והמוסלמי.

ד. הכחשת השואה או מזעור ממדיה והאשמת ישראל בביצוע שואה נגד הפלסטינים, תוך השוואת ישראל והציונות לגרמניה הנאצית, מהווים מרכיב מרכזי באנטישמיות בת זמננו בעולם הערבי והמוסלמי. המוטיבים בהם נעשה שימוש התעמולה האנטישמית שאולים לעיתים מהספרות, מהתקשורת ומהרטוריקה הניאו-נאצית במערב וקיימות זיקות גומלין ברורות בין הכחשת השואה במערב לבין הכחשתה או ניסיון לגמד אותה בעולם הערבי והמוסלמי. המוטיב של האשמת ישראל בביצוע שואה נגד העם הפלסטיני מטופח ע"י התקשורת הפלסטינית והערבית (במסגרת מסע תעמולה אינטנסיבי נגד מדינת ישראל) ונקלט היטב בעולם הערבי.

ה. האנטישמיות והשנאה לישראל מעניקים לגיטימציה לאלימות, ואף לפעולות טרור, נגד ישראלים ויהודים. ארגוני הטרור הפלסטינים בעלי האופי האסלאמי קיצוני (בדגש על חמא"ס והג'האד האסלאמי בפלסטין), ארגון חזבאללה בלבנון, אלקאעדה והג'האד העולמי ברחבי העולם , רואים בישראל בפרט, ובעם היהודי בכלל, אויב נצחי שיש לנהל נגדו מלחמת חורמה עד להשמדתו. אידיאולוגיה זאת הופכת את אזרחי מדינת ישראל ויהודים ברחבי העולם ליעד (לגיטימי בעיני הדוגלים בה) להתנכלויות, מעשי אלימות ואף פיגועי טרור .

ו. קיימת זיקה בין אנטישמיות לבין אנטי-אמריקניות ואנטי-מערביות. אלקאעדה, הג'האד העולמי וקבוצות אסלאמיות רדיקליות שונות, טוענים כי המאבק בין האסלאם לבין היהדות והנצרות מהווה חלק אינטגראלי מעימות רב מימדים ועתיק יומין בין האסלאם לבין המערב "הכופר". גם המשטר האיראני שעלה בעקבות המהפכה האסלאמית בשנת 1979, רואה בעימות עם ישראל והעם היהודי חלק מהמאבק נגד ארה"ב והמערב. חזבאללה וכמה מארגוני הטרור הפלסטינים בעלי האופי האסלאמי הרדיקלי נגועים אף הם באידיאולוגיה אנטישמית, אנטי-אמריקאית, אנטי-מערבית ולעיתים אף אנטי-נוצרית.

3. האנטישמיות הערבית והמוסלמית אינה תופעה שולית, אלא תופעה רחבת היקף . היא אינה צומחת אך ורק מהרובד העממי, ואין היא רק נחלתם של אינטלקטואלים, גורמי אופוזיציה או תנועות אסלאמיות רדיקליות. נעשה בה שימוש גם על-ידי משטרים ערביים ואסלאמיים במזרח התיכון , הגם שמאפייני השימוש בה וההתייחסות אליה ע"י המשטרים השונים משתנים ממדינה למדינה. התופעה אינה מוגבלת למדינות המזרח התיכון, מאחר שבמזרח התיכון מופצים פרסומים אנטישמיים בהיקף נרחב לקהילות מוסלמיות בעולם (בעיקר במדינות אירופה). שיווק הפרסומים הללו נעשה במגוון דרכים (ספרים; אינטרנט; טלוויזיה), ו תפוצתם הרחבה מסייעת ללבות את האיבה כלפי היהודים וישראל בקרב קהילות מוסלמיות בעולם .

4. התופעה הבולטת ביותר בשנים האחרונות הינה הפיכת האנטישמיות והחתירה לחיסול מדינת ישראל לנשק אסטרטגי בידי המשטר האסלאמי האיראני , העושה באנטישמיות ובאנטי-ישראליות שימוש יזום ואינטנסיבי לקידום יעדיה הלאומיים של איראן. תופעה זאת של אנטישמיות בחסות מדינה , המאמצת בפומבי מדיניות ג'נוסיידית (מדיניות של השמדת עם), והעושה מאמץ לאומי רחב היקף להצטייד באמצעי לחימה, לרבות נשק בלתי קונבנציונלי, שיאפשרו מימושה של מדיניות זאת, הינה חסרת תקדים מאז תקופת גרמניה הנאצית.

5. מדינות אחרות בעולם הערבי כגון: מצרים, סוריה, סעודיה, לבנון וירדן , מאפשרות (ולעיתים, חלקן אף מעודדות) הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית בשל שיקולים מגוונים של מדיניות-פנים: הם רואים בה אמצעי למאבק בישראל ויצירת דימוי של תמיכה בפלסטינים, ל"שחרור קיטור" מצד גורמי אופוזיציה (בעיקר בתקופות של הסלמה בעימות הישראלי- הפלסטיני), להגברת הזהות בינם לבין הגורמים האסלאמיסטים ולהגברת התמיכה הציבורית במשטרים אלה. יחד עם זאת, המשטרים הערביים, ככלל, מודעים היטב להתנגדות העקרונית לאנטישמיות מצד הקהילה הבינלאומית (ובעיקר ארה"ב ומדינות המערב). לפיכך, הם מצניעים את הסיוע (הישיר או העקיף) שתופעה זאת מקבלת מהם, אין הם יוזמים מדיניות אנטישמית מוחצנת (ובוטה) כדוגמת איראן, ולעיתים הם מנסים להציג את האנטישמיות כביטוי של ביקורת לגיטימית כלפי ישראל והבעת תמיכה בפלסטינים. כמו-כן, דוברים ערבים שונים (שהינם מיעוט) מתנערים לעיתים מהתמיכה באנטישמיות ובהכחשת השואה בעולם הערבי והמוסלמי בטענה שהדבר מסייע לישראל, הואיל וביטויי האנטישמיות הללו גורמים למערב להזדהות עם ישראל ולסייע לה.

6. תופעת האנטישמיות ו"תעשיית השנאה" הנלוות לה מהווים סכנה אסטרטגית, לישראל ולעם היהודי: על ברכיה מתחנכים דורות חדשים של פלסטינים, ערבים ומוסלמים לשנאה כלפי היהודים; היא מהווה מכשיר לפגיעה בתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים ומכשול עמוק לקיום נורמליזציה אמיתית בין ישראל למדינות המזרח-התיכון. היא נותנת הכשר לטרור הפלסטיני הרצחני וחסר האבחנה נגד ישראל, לטרור השיעי המתבצע ע"י חזבאללה ולטרור של אלקאעדה המכוון גם נגד ישראל וגם נגד היהודים ברחבי העולם.

7. הסכנה האסטרטגית הטמונה בתופעת האנטישמיות בכלל, והאנטישמיות הערבית והמוסלמית בפרט, מחייבת את מדינת ישראל והעם היהודי לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית, כדי לקיים מאבק אפקטיבי נגדה . בבסיסו של המאבק נגד האנטישמיות הערבית מוסלמית חייב לעמוד מעקב שיטתי אחר פרסומים בעלי אופי אנטישמי המסיתים לשנאה נגד העם היהודי וחשיפת מדינות, משטרים, אישים וארגונים הנוטלים חלק ישיר או עקיף בתופעת האנטישמיות. משימה זאת אינה קלה, שכן המדובר ב"שיטפון" של פרסומים בעלי אופי אנטישמי היוצאים לאור במדינות ערביות ומוסלמיות רבות, בשפות שונות ובכלי תקשורת שונים ומגוונים שהטיפול המקצועי בהם מצריך מיומנות מקצועית גבוהה. תוצאותיו של מעקב זה צריכות לשמש בסיס לפעילות-מנע בכלים מעשיים שונים.

8. על מנת שהמאבק יהיה אפקטיבי הוא חייב להתנהל ע"י כוח משימה בינלאומי בעל יכולת פעולה, שיוביל את המאבק בהסתה האנטישמית הערבית והמוסלמית, במסגרת המאבק הכולל באנטישמיות, בכלים מדיניים, הסברתיים ומשפטיים. למשימה זאת יש לרתום לא רק את העם היהודי, אלא גם אישים בני דתות שונות, בעלי סמכות מוסרית, נציגים בכירים ומנהיגים של מדינות נאורות ברחבי העולם ומשפטנים מהמעלה הראשונה. ניסיון העבר מוכיח, כי מאבק נחוש יכול להערים קשיים על ביטויי האנטישמיות ולצמצם את מימדי התופעה, גם אם למרבית הצער לא ניתן למגר את האנטישמיות כליל.

הערות מתודולוגיות

9. מחקר זה מהווה המשך ועדכון למחקר הקודם בנדון, שפרסם מרכז המידע למודיעין ולטרור בפברואר 2004. המחקר הקודם התמקד בשנים 2004-2000, תקופה שהתאפיינה בעליית המתח שבין ישראל לבין הפלסטינים והעולם הערבי והמוסלמי, על רקע מערכת הטרור הפלסטינית ("האנתפאצ'ה השנייה"). המחקר הנוכחי מתמקד בשנים 2008-2004, תקופה המתאפיינת בעיקר בהפיכתה של איראן למוקד המזרח תיכוני להפצת אנטישמיות ולעידוד "תעשיית השנאה" נגד ישראל והעם היהודי , ללא אבחנה ביניהם. סופה של התקופה הנסקרת מתאפיין במידה רבה בהסבת השואה מהקשרה היהודי המקובל להקשר פלסטיני, תוך הפיכת ישראל לממשיכת דרכה של גרמניה הנאצית והפלסטינים לקורבנותיה. בשתי התקופות ניתן להבחין "בשיטפון" של פרסומים אנטישמיים, שמקורם בעולם הערבי והמוסלמי, ללא ניסיון אמיתי לשים קץ לתופעה ע"י המשטרים הערביים והמוסלמים.

10. המחקר כולל שלושה פרקים עיקריים: הפרק הראשון עוסק במקורותיה ובמאפייניה של האנטישמיות בת זמננו בעולם הערבי והמוסלמי; הפרק השני מתאר את השימוש שעושה איראן באנטישמיות כנשק מדיני-אסטרטגי. בפרק השלישי מובאות דוגמאות רבות של ביטויים אנטישמיים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית ובספרים היוצאים לאור במדינות ערביות ומוסלמיות. בנספח מובאת רשימה ביבליוגרפית של פרסומי מרכז המידע למודיעין ולטרור בנושא האנטישמיות הערבית מוסלמית בשנים האחרונות.

11. במסגרת המחקר נבחנו ע"י חוקרי מרכז המידע פרסומים אנטישמיים, שיצאו לאור בעולם הערבי והמוסלמי ובתוכם ספרים, עיתונים, ערוצי טלוויזיה, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט. כמו-כן, נעשה שימוש רב בפרסומי מרכז המידע למודיעין ולטרור העוסקים ב"תעשיית השנאה" בשנים האחרונות. המחקר הסתייע גם במידע הלקוח מפרסומים של גופים העוקבים אחר התופעה, כדוגמת ממר"י ו- A.D.L . תודתנו נתונה לד"ר אסתר ובמן, חוקרת במכון לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת ת"א, ולשופטת בית המשפט העליון בדימוס הדסה בן-עתו, מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון" על הערותיהן המועילות.

להמשך המסמך לחץ כאן

 

לראש העמוד