הרצאת ראש אמ"ן בכנס לזכרו של רא"ל (מיל.) משה דיין
מרכז דיין, אוניברסיטת תל-אביב
17 בנובמבר, 2008
ר
אש אמ"ן אלוף עמוס ידלין
משפחת דיין, השגריר שובל, פרופ’ זיסר, ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (במיל.) שלמה גזית, מכובדיי כולם, ערב טוב!
ראשית, אני רוצה להודות למארגני ערב העיון על שהזמנתם אותי לשאת דברים בערב זה. זכות גדולה נפלה בחלקי ליטול חלק בערב לזכרו של משה דיין, זכרו לברכה, אחד ממעצבי דמותה של מדינת ישראל בעשוריה הראשונים.
דיין היה מצביא מבריק ומדינָאי מרחיק ראות, שעוד בחייו קנה לו תהילת עולם בדמותו הצברית, הישראלית כל-כך. בדיין נמזגו הספרא והסייפא – לוחם אמיץ ומפקד, בצד מדינָאי אמיץ, מסוללי דרך השלום, איש ספר והוגה.
לא אגלה סוד אם אזכיר שמשה דיין עורר לא פעם ביקורת, ועשייתו לא הייתה חפה ממחלוקת. אולם, בפרספקטיבה של הזמן, נכון לזכור בעיקר את תרומתו לביטחון ישראל, לגיבוש יסודות תפיסת הביטחון הישראלית, לבניין כוחו של צה"ל ולפיתוח תורת ההפעלה שלו בשנות ה-50 וה- 60.
משה דיין הטביע חותמו בדברי ימיה של ישראל, והיה לסמל של מדיניות אמיצה החותרת לביצור בטחון ישראל, באמצעות השילוב של זרוע חזקה, בדמותו של צבא ההגנה לישראל, ויד נטויה, או יותר נכון, מושטת לשלום.
נתבקשתי לסקור בפניכם הערב את הערכתי באשר למצבה האסטרטגי של ישראל. מדי פעם אני מהרהר כיצד היו אישים כמו דויד בן גוריון, משה שרת, משה דיין או יצחק רבין מנתחים את מצבה של מדינת ישראל בסוף שנת 2008. מה היו חושבים על האתגרים הניצבים בפני המדינה, ועל איזו מדיניות היו ממליצים. אני חוזר מפעם לפעם לכִתביהם ויותר מכך לדבריהם במקור – "חומר גולמי" בלשון בעלי המקצוע, ומנסה ללמוד מראייתם המיוחדת, החכמה, המקורית והמעמיקה. האתגר עבורי הוא כמובן להבחין מה תקֶף בראייתם ושרד את השנים שחלפו, ומה פחות רלוונטי בחלוף הדורות והשתנות הנסיבות.
בחרתי הערב לשרטט בפניכם, אורחים נכבדים, את "אבני הדרך" (כשם ספרו האוטוביוגרפי של דיין), הצפויות להבנתי לעמוד בפנינו בשנת 2009. אבני הדרך, חלקן כהות, המייצגות צללים ואיומים, וחלקן בהירות, המייצגות אורות והזדמנויות.
אך בטרם אפתח בסקירת האיומים וההזדמנויות, אבקש לומר כמה מילים בשבחי הצניעות המודיעינית. לאחרונה הובא לידיעתי מסמך בן קצת יותר משישים שנה, שנכתב בעשרים ושמונה בנובמבר 1947, ערב ההצבעה על תכנית החלוקה באו"ם, אז פרסמה סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, ה- CIA , הערכת מודיעין מיוחדת, תחת הכותרת "ההשלכות של חלוקת פלשתינה". בפסקת הסיום שלה, קבעה ההערכה (ואני מצטט):
" … הלחימה בפלשתינה תגבר. בתחילה, הכוחות היהודיים ייהנו מיתרון. אולם, ככל שהערבים יתאמו בהדרגה את מאמצי המלחמה שלהם, היהודים יאלצו לסגת מנקודות מבודדות, ומשיגררו למלחמת התשה, הם יובסו בהדרגה … היהודים לא יצליחו לשרוד יותר משנתיים …"
בעוד הערכת מודיעין זו העלתה אבק במרתפי ה- CIA , בישראל הלך והתגשם החלום של מדינה לעם היהודי. שישה עשורים מאז אותה הערכת מודיעין אמריקנית – מדינת ישראל משגשגת, חזקה ומתמודדת היטב מול אויביה.
גם אנחנו, כאגף המודיעין, לא חפים מטעויות. הנשיא שמעון פרס אמר פעם כי המודיעין מומחה בעיקר לעבר. אולם בראייתי, במרכז אחריותו של ראש אמ"ן, ניצבת החובה לזהות מבעוד מועד התפתחויות ומגמות, ולהצביע עליהן בפני הקברניטים. אין פירוש הדבר שעל המודיעין להתיימר לחזות את העתיד במדויק.
על המודיעין לנסות לשרטט כיווני התפתחויות אפשריים וההסתברויות להתרחשותן, כמצע לקבלת החלטות בדרג המדיני והצבאי, על מנת שהחלטות ופעולות אלו ישפיעו על עיצובו של העתיד. בהקשר הזה יש להביא בחשבון גם את הרעיון של "נבואה המביסה את עצמה", מה שאני מכנה "אפקט יונה הנביא". אפקט שבו שינוי במדיניות הישראלית, כתוצאה מהערכת המודיעין, עשוי לייצר מציאות שונה מזו שנחזתה מראש. לדוגמא: התרעה נכונה למלחמה, שהובילה לצעדים שמנעו מלחמה.
כראש אמ"ן וכמעריך לאומי לא אתחמק מניסיון להצביע על מגמות ותהליכים אפשריים. ברוח הארגון בראשו אני עומד, אציג זאת בספקנות רבה ובעיקר בצניעות המתבקשת. כל זאת, תחת המגבלות המובְנות בחיזוי העתיד.
ראשית, כמה מילים מ"מעוף הציפור" על השנים האחרונות. אם בוחנים בדיעבד את השנים 2003-2007, נדמה שהמזה"ת שינה כיוון, מעין U-TURN של המגמות האסטרטגיות:
• בשנים 2003-2005 הייתה תחושה של מגמה חיובית – ארה"ב הכריעה את משטרו של צדאם חסין, לוב ויתרה על הגרעין, איראן הקפיאה את תכנית הגרעין, סוריה יצאה מלבנון, מחירי הנפט היו נמוכים והטרור שהוביל ערפאת נבלם.
• באוגוסט 2005 ובשנתיים שלאחר מכן – הסתמנה תחושה של היפוך מגמה לכיוון השלילי: ארה"ב דיממה בבוץ העיראקי, איראן חידשה את תכניתה הגרעינית באין מפריע, מחירי הנפט עלו, החמאס ניצחה בבחירות ואחר כך השתלטה על עזה. מלחמת לבנון השנייה ו"שיח הניצחון האלוהי" שעורר חזבאללה בעקבותיה, נָטעו בליבם של חברי ה"ציר הרדיקלי" את האמונה שההיסטוריה עימם. ניתן להבחין שמעבר לתעמולה, קיימת אמונה אותנטית בצדקת "המוקאומה", "ההתנגדות", כדרך המאבק הנכונה מול ישראל ומול תרבות המערב וארה"ב – מדינות ותרבויות השוקעות, בראייתם.
עם זאת, כשאנו בוחנים את השנה שחלפה מספטמבר 2007 עד היום, אנו מזהים שהקרב על "כיוון זרימת ההיסטוריה" טרם הוכרע.
בימים אלה ממש ממשיכות מגמות עומק שליליות ביותר ומסוכנות לישראל, ולמולן, גם ניצנים של חיזוק מגמות חיוביות.
למול "הצללים" של המשך החתירה האיראנית לגרעין, תהליכי ההקצנה ובניין הכוח הצבאי בציר הרדיקלי, אנו מזהים גם "אורות" – סימנים ראשונים לייצוב עיראק, מחנה סוני הרואה בחשש את עליית איראן, קשיים בקרב הג’האד העולמי, והתמסדות מדינית של תנועות טרור, המאלצת אותן להתמודד עם שאלת האחריות והריבונות וכופה עליהן ריסון.
מעניין לראות את התגובה האיראנית למשבר הכלכלי העולמי. האיראנים – שבשבוע הראשון לאחר התמוטטות "ליהמָן ברדרס" היו משוכנעים כי העמיק "עידן שקיעת ארה"ב" ושמתקרב, אף יותר, הקץ של העולם החד-קוטבי – נוכחו לדעת כי המשבר מקיש על דלת ביתם מהר משהעריכו. מעניין לראות שמעצמות שהיו אמורות להחליף את ארה"ב בהובלת הקהילה הבין לאומית, נפגעו כלכלית עוד יותר ממנה, ונראה שמוקדם להספיד את ארצות הברית של אמריקה ואת עוצמת השפעתה בעולם ובמזה"ת.
למרות אירועים נקודתיים שחיזקו בשנים 2008-2007 את עמדתה של ישראל, ומגמות עולמיות המבשרות אולי על שינוי במגמה האסטרטגית, נכון להיות זהירים יותר ולומר, כי בימים אלה ממש, נכון לאפיין את המזה"ת כאזור ב"עמדת המתנה".
במוקד ההמתנה, ארבעה אירועים מעצבים שהשחקנים הראשיים עדיין ממתינים לראות כיצד יתפתחו. מדובר בתקופת ההמתנה לממשל חדש בארה"ב, המתנה להבנה מעמיקה יותר של השלכות המשבר הכלכלי העולמי, המתנה למה שניתן לכנות "שנת הבחירות" במזה"ת, ואפילו המתנה להחלטות המתבקשות אל מול התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית.
אצלול מעט לפירוט מרחבי ההמתנה:
• סיום "עידן בוש" התקבל באנחת רווחה במזה"ת, ובתקווה זהירה שעליית אובאמה תוביל לשינוי במדיניות האמריקנית באזור. אין זה מקרי שהנשיא אסד היה מראשוני המברכים (שלח איגרת ברכה לאובאמה), אסמאעיל הניה מהחמאס הזכיר שיהיה מוכן להכיר זמנית בישראל בגבולות 67′ (גם אם אין פה בשורה חדשה) ואפילו בטהראן הקפידו על ארשת מאופקת וזהירה, גם אם נזהרו מלברך בריש גלי. המזרח תיכון כולו – מתונים ורדיקלים כאחד – צופים וממתינים, מי בתקווה או מי בחשש, למדיניות החדשה של ממשל אובמה.
• המשבר הכלכלי – ככלל, אני ממליץ להיות מאוד זהירים בבואנו להעריך את הסוגיה הכלכלית (הרי טובי הכלכלנים והספקולנטים לא התריעו על המשבר הממשמש ובא…). אמנם, משבר זה עלול ליצור גלי הדף בעייתיים גם באזורנו, שעלולים להיתרגם לאי יציבות, להחרפת מגמות ההקצנה במזה"ת ולקשיים רבים. אולם יתכן שגם המשבר הכלכלי עשוי להיות הזדמנות.
• ברצוני להציג בפניכם הערכה מעט יותר אופטימית. אני סבור כי בסופו של יום גם ממשבר זה תצא ארה"ב כשידה על העליונה: המשבר יפגע בכולם – ברוסיה (שנפגעה ישירות גם בבורסה וגם מירידת מחירי חומרי הגלם ולקוחותיה בתחום הנשק יתקשו לשלם עבורו), בסין (שעתודותיה מושקעות בדולרים) וכן במדינות מפיקות הנפט ובראשן איראן. הנשיא אחמדינז’אד – או מחליפו בתפקיד – ייאלץ להתמודד עם אינפלציה משתוללת ואבטלה גואה – אך הפעם ללא קרן השפע "נוטפת הנפט", שעד כה אפשרה את התנהלותו הכלכלית חסרת האחריות, המעוותת את הכלכלה האיראנית. כלומר, גם בסוגיית המשבר הכלכלי – "הרעים" במזה"ת כמו גם "הטובים", ממתינים להבין טוב יותר את עוצמת המשבר ומימדיו, וינקטו משנה זהירות בטרם ייבחרו במדיניות עתירת סיכונים.
• לגבי "שנת הבחירות" – בימת הניצחון של אובאמה עוד לא פורקה בשיקאגו, וכבר אנו ניצבים בפני "תקופת בחירות רבתי" במזה"ת. בינואר, מסתיימת תקופת כהונתו של היו"ר אבו-מאזן ברשות הפלסטינית, בישראל, הבחירות לכנסת יתקיימו בפברואר, בלבנון הבחירות במאי, ובאיראן הבחירות לנשיאות ביוני. תוצאות הבחירות, בעיקר באיראן ובישראל, מעוררות סקרנות חשש ותקווה בעולם כולו, וקיימת המתנה לתוצאותיהן, העשויות לשרטט מפה אסטרטגית מעט שונה, ולייצר הזדמנויות ואיומים שלא קיימים היום.
• החתירה האיראנית לגרעין – מבחינת איראן אין חדש תחת השמש והיא ממשיכה בחתירתה העקבית והשיטתית לעבר השגת יכולת גרעינית. טהראן ממשיכה לנצל את הריפיון הבינ"ל – במיוחד כשבארה"ב עסוקים בחילופי הממשל – לקידום יעדיה. כדי לעמוד על כוונותיה של איראן, אין צורך במקורות מודיעין עלומים. די לקרוא את הצהרות מנהיגיה, הקוראים השכם והערב מעל כל במה להשמדת ישראל. בינתיים, איראן מוסיפה לחתור אל הגרעין בנחישות ובעקביות, אך עם זאת בזהירות רבה, עקב בצד אגודל, בכדי שלא לעורר עליה את זעם המערב, בטרם תתייצב במה שאנו מכנים "מרחק הסתערות מהפצצה".
יוצא אפוא, כי ההמתנה לעיצוב מדיניות ארה"ב שאחרי הנשיא בוש, הזמן הדרוש להבנת משמעויות המשבר הכלכלי גם בהקשר האיראני, וההמתנה לתוצאות הבחירות באיראן מעניקים ארכה נוספת לקבלת החלטות קשות בסוגיה האיראנית.
השאלה הנשאלת אפוא, היא האם השילוב של עליית אובאמה – שלפחות לזמן קצוב, ייהנה מקרדיט עולמי וייתפס כ"מתווך הוגן" – בצירוף עם משמעויות המשבר הכלכלי – שמעורר חששות באיראן ומרסן מפני הרפתקנות – ו"עונת הבחירות" שתרתיע מנטילת סיכונים – יפתחו מעין חלון הזדמנות לשינוי חלק מהמגמות השליליות במזה"ת. יש סיכוי שתהליכים אלה יזמנו לפתחנו שעת רצון והזדמנות להתיר את הקשר הגורדי באזורינו שלא באבחת חרב.
אבל, כשתסתיים תקופת ההמתנה יידרשו בשנת 2009 הכרעות קשות:
אל מול הגרעין האיראני, אל מול המשבר הכלכלי ואל מול אתגרי הציר הרדיקאלי, שאיננו מכיר בקיומה של מדינת ישראל ומתנגד לתהליך ההסדרים ולשלום עימה.
אני סבור שלישראל ומדיניותה נודעת חשיבות רבה בעיצוב ההתפתחויות הללו. היו זמנים בהם היה נדמה (לרבים, לא לכולם…), שהזמן פועל לטובתנו ושאי–עשיה היא המדיניות הטובה ביותר. למיטב הבנתי, בעת הזאת, המתנה ללא עשייה איננה משרתת אותנו. ככל שנוקף הזמן הולכות ומחריפות המגמות השליליות באזור. אויבי ישראל בונים כוח צבאי – אסימטרי במהותו, אך אפקטיבי למטרותיו, המכוון לנקודות התורפה שלנו. אם לא נייצר "אטרקטיביות" לתהליכי הסדרה או שינוי יזום במאזן הצבאי והמדיני, יוסט הקשב הבינ"ל והאמריקני לטובת בעיות קשות ביותר הניצבות בפני הקהילה הבינלאומית באזורים אחרים בעולם, ובראשם – אפגניסטאן ופקיסטאן.
כעת, משפרסתי בפניכם את המסגרת האסטרטגית, אנסה להציג את האיומים וההזדמנויות לישראל בשנת 2009. חשבתי, שיהיה זה מעניין לבחון את האיומים וההזדמנויות הניצבים לפתחה של ישראל דרך פריזמת תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. אותה תפיסת בטחון, ששורטטה בחזונו של דוד בן גוריון ושמשה דיין, מתלמידיו המובהקים, היה אחד ממתרגמיה הלכה למעשה.
תפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל נשענת על שלוש הרגליים – הָרְתעה, התְרָעה והכרעה. בניגוד לקולות הנשמעים מעת לעת, אני סבור כי תפיסה זו – עם ההתאמות הנדרשות – עומדת במבחן הזמן גם כיום וגם נוכח אתגרי העתיד.
ראשית להתרעה – בתפקידו המסורתי ראש אמ"ן הוא המעריך הלאומי המחויב בראש ובראשונה לספק התרעה למלחמה. כיאה לצניעות המודיעינית המתבקשת, אני נוהג להזכיר שחכמינו זכרם לברכה שָנו (בבא בתרא, י"ב, ב’) ש"מאז שנחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים ולקטנים". אולם, עפ"י מיטב שיפוטנו המודיעיני, הערכנו בדצמבר 2007 כי בשנת 2008 הסבירות למלחמה יזומה ע"י אויבי ישראל נמוכה מאוד. המושג "סבירות נמוכה" כבר קיצר את תקופת הכהונה של מספר ראשי אמ"ן, אך אנו נותרנו נאמנים לחובתנו להעריך את העתיד, חובתנו לאמת המקצועית והאתית שלנו, ודבקנו בניתוח האסטרטגי שלנו.
הערכנו כי חוזק ההרתעה הישראלית, החשש בקרב הרדיקלים מהיושב בבית הלבן בשנתו האחרונה, ובעיקר אי השלמת תהליכי בניין הכוח של אויבינו – ימנעו מהם ליזום מלחמה בשנת 2008. היום, בחלוף אחד עשר חודשים מתריסר חודשי השנה, ניתן לומר בסיפוק כי הערכתנו מתבררת כמדויקת. ואולם, בפירוש איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה. האיבה הבסיסית לישראל אצל אויבינו, וההערכה שניתן להתמודד עימה ולנצחה, שרירה וקיימת.
גם הערכתנו לשנת 2009 קובעת כי הסבירות ליוזמה, ואני חוזר ומדגיש – יוזמה צבאית למלחמה כוללת נגד ישראל נמוכה. עם זאת, חשוב להדגיש שהערכת אמ"ן גורסת כי הפוטנציאל להידרדרות שאיננה יזומה על ידי אחד הצדדים – איננו נמוך:
• אויבי ישראל ימשיכו לפעול נגד ישראל תוך "בחינת הסף" שלא יביא (להבנתם) למלחמה. ברקע, עניינם לנהל מולנו אסטרטגיית התשה ארוכת טווח, ולא הכרעה ב"מלחמה מסורתית" של כיבוש שטחים.
• בחזית הצפון, בסוריה ובחזבאללה יש המדברים על "חשבונות פתוחים", על רקע פעולות המיוחסות בתקשורת הזרה לישראל, פעולות אשר פגעו קשות בתהליכי התעצמות בציר הצפוני, הן בתחום הלא-קונבנציונלי והן בתחום הטרור.
• בגזרה הפלסטינית, זרועות הביטחון – צה"ל והשב"כ – מסכלות לא פעם פיגועים, שאם היו מצליחים, עלולים היו להוביל לשבירת ההרגעה ולהסלמה.
כלומר, בשנת 2009 ייתכנו פעולות אויב נקודתיות – יזומות או תגובתיות, שעשויות להוביל לתגובה ישראלית ולהסלמה, גם אם אף אחד מהצדדים לא רוצה בה, במלוא היקפה.
אבל אמ"ן אמון לא רק על התרעה למלחמה. אמ"ן נדרש להתריע בספקטרום רחב בהרבה: מפיגוע נקודתי בגבול ועד לתפניות אסטרטגיות ולתהליכי בניין כוח שיסכנו את ישראל מעבר לטווח הקרוב.
המזה"ת עודנו מקום עוין מאד כלפי מדינת ישראל. למרות הסכמי השלום – המהווים כשלעצמם, נכס אסטרטגי רב חשיבות – עדיין קיימת עוינות רבה כלפינו בתקשורת, באקדמיה וברחוב. חובתו של אמ"ן לנסות ולהרחיק ראות מעבר לאופק הזמן הקרוב ולהתריע אם בטווח הרחוק מסתמן שינוי במדינות כמו סעודיה, לוב או עיראק, שאינן פועלות צבאית מול ישראל.
אבל, במוקד עשייתנו חמש חזיתות עוינות ופעילות, בדגש על פעילות, הרוקמות מזימות נגד ישראל, ומקיימות זיקות משמעותיות ביניהן. גם אם חזיתות אלו, כשלעצמן, לא בהכרח יובילו למלחמה, מחובתי כראש אמ"ן וכמעריך לאומי להציג לקברניטי המדינה את האסטרטגיה של אויבינו אלו, הרציונל המוביל אותם, ודרכי הפעולה שיבחרו בהן אל מול מדינת ישראל. מחובתי לאזן תפיסות מקלות מדי מול האיום ולהציגו במלוא חומרתו, ולחילופין להציגם בפרופורציות הראויות, כאשר ישנה הגזמה בגודל האיום (גם את זה נוטים לעשות בישראל לא פעם…).
חמש חזיתות, עוינות ופעילות, לא עמדו מול מדינת ישראל מזה שנות דור. אני נוהג להדגים זאת בסיפור מחיי היומיום – או יותר נכון מחיי הלילה שלי כראש אמ"ן. בביתי מותקן טלפון אדום – מסווג ומוצפן. אשתי ממש לא מחבבת את צלצולו החזק, ה"מקפיץ" אותנו בשעות הקטנות של הלילה, ולכן הוא מותקן באחד מהחדרים הריקים ששימשו בעבר את ילדינו, שבגרו ועזבו את הבית. כך שהצלצול מגיע בשלוש בלילה, יש לי מספר צעדים לפסוע עד שאני מרים את השפופרת. בפרק זמן זה אני מנסה לנחש על מה הצלצול: האם זה בנושא איראן, החותרת לגרעין ומחוללת טרור אזורי כמעט מדי לילה, האם זה בנושא סוריה, שבצד גישושיה לשלום ממשיכה לבנות איום צבאי, הכולל נשק בלתי קונבנציונאלי, והפכה ל"אסם האמל"ח" של חזבאללה ומעבירה אליו את מיטב הנשק האיראני והרוסי. או אולי הצלצול בנושא חזבאללה, שכשלעצמו ממשיך להתעצם צבאית ונחוש לנקום את מותו של עמאד מע’ניה, או שמא מדובר בחמאס, השולט בעזה ומוכן להוציא פיגוע איכותי מול מדינת ישראל גם במחיר סיום ההרגעה, או אולי צלצול מבשר על מידע מודיעיני בהקשרי הג’האד העולמי, שהציב את מדינת ישראל כמטרה אטרקטיבית, ומקנן זה מכבר גם בכל המדינות הגובלות בישראל וב"שטחים".
באמ"ן אנו גאים מאוד ב"שלם המודיעיני" שאנו מספקים לקברניטי המדינה בדרג הצבאי והמדיני. אני דורש מאנשיי לא להסתפק רק בניתוח היכולות הצבאיות והכוונות של אויבינו בחתך מדינתי וארגוני (כשמדברים על טרור), אלא לשזור זאת בניתוח עומק של מגמות ותהליכים חוצי תחומים וגבולות, ובניתוח תהליכים חברתיים וכלכליים המתרחשים לנגד עינינו ולעיתים אף מתחת לפני השטח.
אגב, בעיני, זהו מקור עוצמתו של אמ"ן – היכולת לשלב הבנה מקצה עד קצה, מרמת המחבל הבודד בעזה, דרך יכולות ארגוני הטרור והצבאות, כוונות המנהיגים ועד תהליכים חברתיים וכלכליים.
כשמבצעים ניתוח עמוק יותר של המגמות המסתמנות בסביבתה האסטרטגית של ישראל, מצטיירת תמונה מטרידה למדי, המחייבת התרעה אסטרטגית לתהליכים המגלמים בתוכם איום אסטרטגי ארוך טווח לישראל.
במה הדברים אמורים?
בראש ובראשונה "גירעון איראן". השילוב המטריד של אידיאולוגיה קיצונית עם יכולת בלתי קונבנציונלית, מעורר זיכרונות מצמררים מתקופה חשוכה בהיסטוריה האנושית, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מורשת מצמררת הנותנת משנה תוקף, מוסרי והיסטורי, למערכה למניעת התגרענות איראן. כשאני מרצה באנגלית על האיום האיראני אני נותן את הכותרת הבאה להרצאתי – "when radical ideology meets radical weapon” .
איראן פועלת למצב עצמה כמעצמה אזורית עם יכולות גרעיניות צבאיות. להבנתי, הגעה ליכולות אלו תהיה ללא ספק גורם שלילי ביותר בהתנהלות המזה"ת כולו.
על הפרק בסוגיה האיראנית שאלות מודיעיניות סבוכות ביותר. אמ"ן נדרש ע"י הקברניטים והרמטכ"ל לזהות ולענות מה הן הכוונות האיראניות, האסטרטגיה האיראנית, סטאטוס התקדמות התכנית על ציר הזמן. מה יכולותיה ותגובותיה הצפויות של איראן למול מהלכים העשויים להינקט נגדה – ממהלכים מדיניים ועד למהלכים אחרים. את "תשובות" אמ"ן לשאלות מסובכות אלו לא אוכל, כמובן, לסקור בפורום זה.
עם זאת, אפשר להתייחס בפורום זה לסוגיות חשובות נוספות המטרידות אותנו. תופעה חמורה, העולה לפנינו בצורה ברורה וחדה, היא המשך בניין הכוח הצבאי בקרב אויבי ישראל. בלי להיכנס לפרטי כל תהליכי בניין הכוח, חשוב להצביע על תופעות העוברות כחוט השני בכל מדינות וצירי העימות, ועלולות לאורך זמן, לקזז את היתרון האיכותי הצבאי-טכנולוגי של ישראל.
הלכה למעשה מתקיימת באזורינו מעין "מעבדת למידה", בהשתתפות הגורמים העוינים את ישראל, ובהובלה איראנית, המשמשת מקור השראה, מקור מימון ואתר האימון לבניין הכוח של כלל הגורמים באזור.
בראש ובראשונה אנו מזהים חתירה לביסוס מענה ליתרונות הצבאיים של ישראל: מענה לעליונות האווירית, מענה לעליונות הטכנולוגית, מענה לכוח האש המדויקת ולכוח המחץ המתמרן.
לא בכדי אנו מזהים שעיקר בניין הכוח של האויב מושקע בחתירה לחיזוק ופיתוח מערך האש תלולת המסלול. אנשיי מכנים זאת "מקסאם ועד שהאב". בצד זאת, קיים מאמץ מתקדם להשיג יכולות נב"ק, יכולות נ"ט – להתמודדות עם תמרון צה"לי, חיזוק מערך ההגנה האווירית למול העליונות האווירית של ישראל וכן תהליכים של מנהור ומיגון מתקדמים למדי.
אויבינו חותרים להשיג יכולות לפגיעה בעורף הישראלי, הנתפס כנקודת התורפה המרכזית של ישראל ומקום בו עלול להיסדק החוסן של החברה הישראלית, להפנות קשב מהחזית לעורף ולהקשות על ישראל להכריע את האויב.
כשבוחנים את האיום הצבאי בכללותו, ניתן לראות תופעה מעניינת של שינוי ואימוץ רכיבים משתי קצוות קשת בניין והפעלה של כוח צבאי. אני נוהג לכנות זאת כ"חזבאלליזציה" של הצבאות (כמו סוריה) ומנגד "צבאיזציה" של ארגוני טרור (כמו חזבאללה והחמאס). כך, לדוגמא צבא סוריה מנסה לאמץ דפוסי לחימת גרילה הנהוגה בחזבאללה, ומנגד חזבאללה הולך ובונה כוחו כצבא לכל דבר מבחינת פיקוד ושליטה, חתימת הכוחות ופריסתם. חשוב להבין ולהצביע על כך שיש בתופעת התמסדות ארגוני הטרור גם הזדמנות לישראל, שכן חזבאללה הופך במידה מסויימת לארגון צבאי עם חתימה גבוהה יותר, המאפשר איסוף מודיעיני טוב יותר ופגיעה משמעותית בו.
בצד האתגרים הצבאיים הקלאסיים אנו מזהים גם החרפה באתגר המודיעיני לישראל. אמנה בקצרה רק את עיקרי הדברים: אנו בעידן של "התפוצצות המידע", בפנינו איומים מגוונים ורבים מתחומים שונים המצריכים מאיתנו בקיאות כמעט בכל תחום – מכלכלה וחברה ועד לטכנולוגיית הגרעין והלוויינות. לפעמים מיצוי והבנת החומר היא צוואר בקבוק גדול יותר מהיכולת לאסוף אותו. נוסף על כך יש להביא בחשבון שהאויב כיום עושה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. אין לגורמי הג’האד השונים בעיה מצפונית לאמץ טכנולוגיות הצפנה מערביות תוך מידור קפדני יותר, כך שניצב בפנינו אתגר קשה יותר לפיצוח.
חשוב לזכור , גם האויב אוסף מודיעין על ישראל, ומקשה עלינו בשמירת הסודות שלנו.
לצד המגמות הצבאיות המובהקות, עליהן ניתן להצביע בקלות יחסית, ניצבות גם מגמות העומק. מגמות אלה חמקמקות יותר מטבען, ולא ניתן לזהותן בקלות. עליהן נמנות למשל המגמות החברתיות העמוקות המסתמנות להבנתנו במזה"ת:
הדברים אמורים בראש ובראשונה בתהליך ההקצנה במגזרים רבים בחברה הערבית וכן האתגר הגובר ליציבות המשטרים. אמנם, נכון להיום לא נשקפת סכנה ברורה ומיידית ליציבות המשטרים באזור, אולם אל לנו לקבל זאת כמובן מאליו. השילוב המסוכן המסתמן באזורנו של מצוקה כלכלית עם חברה ערבית הולכת ומקצינה אינו בבחינת בשורה מרגיעה.
החברה הערבית אמנם מאמצת באיטיות את פלאי הטכנולוגיה המערבית, יש יותר לובשי ג’ינסים וחובבי אינטרנט, ובאלג’זירה מתקיים שיח יותר פתוח ונוקב מבעבר. ברם, נותני הטון בעולם הערבי משוחחים בסלולארי "דור שלישי", אך מעדיפים להוריד "רינגטונים" של מטיפים ומסיתים, ודוחים בשאט נפש את ערכי החברה המערבית הדמוקרטית.
גם רעיון הלאום הערבי מאבד בהדרגה מערכו, ואת מקומו הולכת ותופסת התפיסה החברתית האסלאמיסטית. כל אלה מציבים אתגר חמור ועמוק לישראל. רעיון הלאום הערבי (גם אם מצדדיו לא נמנים עם "חובבי ציון") נדחה בהדרגה לטובת רעיון "המקאומה" ("ההתנגדות") והטרור. התהליך בא לידי ביטוי באופן ברור בחברה הפלסטינית, שם התחזק החמאס למול חולשת "הזרם הלאומי". בלבנון, ניכרת התחזקות חזבאללה בזירה הפוליטית, ובראייה אזורית כוללת – ניתן לראות את התחזקות איראן הרדיקלית למול חולשת "מחנה מדינות ערב המתונות".
בשורה התחתונה בפרק ההתרעה, אינני מציג התרעה למלחמה יזומה ע"י האוויר בהיקף רחב, אולם אני בהחלט מצביע על פוטנציאל הידרדרות כמו גם על המשך מגמות העומק השליליות המסכנות לאורך זמן את ישראל.
אולם, ההרתעה אינה אלא נדבך אחד משלושה בתפיסת הבטחון. עיסוק בה בלבד עלול לצייר איום חמור ומסוכן, אולם למולה חיוני לומר כמה מילים על ההרתעה הישראלית.
אני סבור כי ההרתעה של ישראל כיום ניצבת בנקודה הטובה ביותר מאז שנת 2000. שמעתי בשנה האחרונה אמירות של מומחים שונים בדבר היחלשות ההרתעה של ישראל ופיחות בדימוי עוצמתה. עם כל הכבוד, דעתי שונה.
גברותי ורבותי, הרתעה לא נמדדת ב"רייטינג" ולא בכמות ה-אס.אם.אסים ( SMS ) ששולחים הצופים בטלוויזיה. הרתעה נמדדת בשקלול של מוכנות האוייב לאתגר באופן ישיר ולפעול כנגד מדינת ישראל. להבנתי, בכל אחד מהתחומים האלה עמדה ישראל, בשנתיים האחרונות, במבחן ההתרעה.
אומר כמה מילים על הצד הכחול – מדינת ישראל. אני שומע וקורא לא פעם עד כמה מצבה הצבאי של מדינת ישראל קשה. היו שב-2006 שהספידו אותנו, כמעט באופן סופי. אני סבור אחרת.
אני ממליץ להיזהר כשמדברים במונחים של איום קיומי על ישראל. בתחילת העשור היו מי שראו בטרור הפלסטיני איום קיומי על ישראל. כבר אז סברתי שאבחנה זו בעייתית ולא נכונה. גם כיום אין איום קיומי מידי על ישראל! בעיני, רק יכולת צבאית-גרעינית, אם תהיה למי מאויבינו באזור, תציב עלינו איום קיומי ברור. כל עוד יכולת זאת לא קיימת באזור. אני ממליץ לא להתהלך בתחושת כיליון קרב ובא.
כמי שעוקב אחר הבנת האויב את יכולות ישראל, אני יכול לומר כי ברור לאויבינו מה רבה עוצמתו של צה"ל.
ראשית, אויבינו מבינים היטב את משולש העוצמה הביטחונית של ישראל: (1) עוצמתו של צבא ההגנה לישראל, (2) הברית העמוקה בין ישראל לארה"ב, (3) ויכולות אסטרטגיות המיוחסות לישראל בתקשורת הבין לאומית.
גם אם נבחן את השנים האחרונות, הרי שלהבנתי, במלחמת לבנון, בצד הכשלים והליקויים שנמצאו – ואין להקל ראש בכך – אויבינו הבינו את היתרון הטכנולוגי-צבאי-מודיעיני של ישראל על פני יריביה במזה"ת. יתרה מכך, רק באחרונה נצראללה הביע – בנאום משודר מהבונקר – את מוטרדותו הרבה מתהליך שיפור המוכנות והפקת הלקחים של צה"ל מהמלחמה.
כראש אמ"ן אני מנחה את אנשי ללמוד על האויב, אולם מתוקף תפקידיי הקודמים, כמו גם בהיותי חבר במטכ"ל, אני מכיר לעומק את יכולות צה"ל וביכולתי לעשות "הערכה נקייה" – Net Assessment – "כחול מול אדום". אני גאה לומר, כי צה"ל של היום הפיק לקחים ביושר ובאומץ, שיפר יכולותיו, הגביר האימונים והתאים תכניותיו. לאויבינו ברור שצה"ל התחזק ומוכן לכל אתגר!
בצד כל אלה, דומה שגם דימוי הנחישות הישראלית לא נפגע. קשה להעריך הרתעה לעתיד, היא מורכבת מאין-סוף שיקולים, שרובם ככולם נמצאים בתחום הבעייתי של הערכת הכוונות. אולם ניתן גם ניתן לבחון אותה בראייה לאחור: האם האויב לחץ על ההדק או נמנע מכך? אויבינו האשימו את מדינת ישראל בשנה האחרונה בביצוע שורת פעולות נגד סוריה וחזבאללה, ובניגוד לעבר – לא הייתה כל תגובה אל מול מדינת ישראל. בחלק מהאירועים אף העדיפו אויבינו לשמור על שתיקה. וזה לא מקרי!
אני מעריך שחזבאללה לא ויתר על פעולות נקם והרתעה בעקבות מותו של מע’ניה (שלדעתו ישראל אחראית לו), אולם הוא חושב פעמיים ואיננו שש לצאת לסיבוב נוסף מול ישראל. חזבאללה יחפש אתרים רחוקים ככל האפשר מזירה בה כבר טעה בעבר בשיפוט תגובתה של ישראל.
לסיכום פרק ההרתעה, אני סבור כי הסביבה האסטרטגית אמנם פחות נוחה, אולם ההרתעה הישראלית חזקה מאוד ומאפשרת להכיל חלק גדול מהאיומים.
ועכשיו לנדבך השלישי בתפיסת הביטחון של ישראל – ההכרעה.
מכובדיי, כקצין בצה"ל שחונך על ברכי תפיסת הביטחון שעיצב משה דיין כרמטכ"ל וכמצביא, למדתי כי חובתנו לחתור להכרעה ברורה ולסכל, לפעמים גם במהלכים מונעים ומקדימים, איומים משמעותיים על מדינת ישראל. תפיסת בטחון מעודכנת אסור שתראה בהכרעה צבאית מסורתית את המימד הבלעדי בו נכון לתפוס הכרעה. הכרעות בנוסח ימי שר הביטחון דיין במלחמת ששת הימים – ספק אם יתרחשו בעתיד.
כיום הכרעה עשויה לבוא לידי ביטוי במערכה ממושכת, שתוביל בסופו של יום לאו דווקא לכיבוש שטח ומיטוט היריב. חשוב שנשיג את מטרותינו האסטרטגיות ונשפר מצבה הביטחוני של ישראל. אני יכול לחשוב על מגוון צורות נוספות של הכרעה: יצירת מציאות שתרתיע את האויב לפעול נגד ישראל לאורך זמן, סיכול שיטתי וממושך של ניסיונות פיגוע, סיכול מערכתי או נקודתי של תהליכי בניין כוח, או במקרים מסוימים אף השמדת איומים צבאיים פוטנציאליים שלא נוכל להרשות שיתממשו בידי אויב קיצוני.
במילים אחרות, אני סבור כי – ברוח תפיסתו הביטחונית של דיין – ישראל חייבת לראות באופן מפוכח את האיומים המתפתחים. המודיעין האיכותי והמדויק שמספקת קהילת המודיעין בישראל, יחד עם יכולות חשאיות ואחרות של צה"ל ומערכת הביטחון, מספקים בידי מקבלי ההחלטות כלים מגוונים לפגיעה קשה ומשמעותית באיומים המשחרים לפתחה של ישראל בטווח הקצר והארוך כאחד.
אני רוצה לחזור ולהדגיש, אנו מוכנים למלחמה – אך לא ששים אלי קרב. ההכרעה אינה נחלת שדה הקרב בלבד. כמעריך לאומי, אני מחויב להציג גם הזדמנויות מדיניות, אם הן קיימות למיטב שיפוטנו המודיעיני.
ובכן, אני סבור שלפתחה של ישראל מונחות גם הזדמנויות להכרעות מדיניות. מפאת רגישות הנושא, לא ארחיב על כך ואדגים אותו מהזווית המודיעינית בלבד.
אני מעריך שהנשיא אסד מוכן להגיע להסכם עם ישראל אם זו תיתן לו את מבוקשו. מבוקשו ברור ומודיעינית קל להגדירו: אסד רוצה נסיגה ישראלית לקו ה-4 יוני 67′, ולא פחות חשוב מכך – "חבילה אמריקנית" שתערוב ליציבות משטרו ותספק לו תמיכה כלכלית וצבאית. השאלה הקשה יותר להערכה היא מה מוכן אסד לתת תמורת מה שהוא מבקש. זוהי שאלה קשה יותר לחיזוי. מכל מקום, אם ישראל מעוניינת להגיע להסכם עם דמשק, עליה להביא בחשבון את השינויים שחלו בסוריה בין 2000 ל-2008, בראש ובראשונה בהקשר של יכולות האש הסוריות, שמאיימות על ישראל, ולא רק מרמת הגולן. בנוסף אנו חייבים להבין ש"הנדוניה הלבנונית" של אסד קטנה משמעותית מהעבר והשפעתו על לבנון פחתה. אסד מצידו ינסה להגיע להסכם בנוסח של "מצרים פלוס" במה שיקבל (בהיבט הטריטוריאלי), ו"מצרים מינוס" במרכיבים שישלם (כמו נורמליזציה). הסורים ינסו לשמר את יחסיהם עם איראן, גם אם אלו עשויים להצטנן בעקבות הסכם. בכל מקרה, בשלב זה, ראוי לומר כי לפי שעה הנשיא אסד טרם התמודד ישירות עם הדילמה.
בנושא הפלסטיני ניתן לזהות הזדמנויות, באופן מעניין ונדיר, שלא מתרחש בדרך כלל ביחסים בינלאומיים ובמדע המדינה. עם בוחר בדרך כלל את מנהיגיו המובילים אותו מעשית בדרכם המדינית והאידיאולוגית. הדרך האלטרנטיבית היא תיאורטית ולא נבחנת אל מול הסביבה הריאלית, האמיתית והמוחשית. השאלה, "מה היה אילו המדיניות החלופית הייתה מיושמת", נשארת לפרשנויות ולמשאלות לב.
הזירה הפלסטינית מאפשרת היום לאתגר ולבחון בו זמנית, כבניסוי מדעי בעולם המציאות, את שתי הדרכים בהם הפלסטינים רוצים להגשים את יעדיהם הלאומיים.
שתי ישויות פלסטיניות – האחת – מתונה, מכירה בישראל ומנסה להגיע עימה להסכם על שתי מדינות, אם כי מתקשה להתגמש בסוגיות הליבה ובוודאי תתקשה ליישם הסכם עתידי, והשנייה – קיצונית, טרוריסטית שאיננה מכירה בישראל ובהסכמים שכבר הושגו בין העמים. לפנינו, אם כן, הזדמנות נדירה להפעיל מדיניות שתמחיש את הדרך המועדפת על ידינו ביחסים בין העמים. הבידול בין הישויות, תוך עידוד המתונים ויד קשה מול הקיצוניים, יכולה, אם תיושם בדרך נכונה, להשפיע לאן תזרום ההיסטוריה בסכסוך המתמשך. הסכסוך הארוך והקשה לפתרון, בין ישראל לבין הפלסטינים.
גם בסוגיה האיראנית קיימת הזדמנות. ראשית יש לזכור כי איראן איננה רק בעיה של ישראל. לא בכדי היא מצטיידת בטילים ארוכי טווח הרבה מעבר לתל-אביב. כפי שציינתי בראשית דבריי, אני סבור שעליית אובאמה והמשבר הכלכלי מייצרים שעת כושר להפעלת לחץ מדיני-כלכלי משמעותי למול איראן המתגרענת. למיטב הבנתי, איראן רגישה למנופי הקהילה הבינ"ל נגדה. איראן תעשה כל מאמץ לא למצב עצמה בעמדות אליהן נדחקו צפון קוריאה או עיראק. איראן מעוניינת לתפוס את המקום הראוי לה במשפחת העמים.
אינני מוטרד יתר על המידה מהקולות בארה"ב המדברים בשבחי ה- ENGAGEMENT . הידברות עם איראן, תוך עמידה על פרמטרים ברורים ומוגדרים להפסקת תוכנית הגרעין האיראנית, איננה שלילית בהכרח, שכן אם תצליח – תעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, ובמידה שתיכשל, עשויה להתחזק ההבנה שיש לחזק את הסנקציות והמערכה הדיפלומטית מול איראן. בעיני, ENGAGEMENT אין פירושו APPEASEMENT !
מכובדי, ערב זה לזכרו של משה דיין, מעורר בי תהיות מה דיין היה חושב על מצבנו בשנת השישים למדינת ישראל. כאמור, קשה לדעת, אולם אני בטוח שאם רב אלוף דיין או רב אלוף רבין, שהבוקר המטה הכללי ציין את זכרו ביום עיון בבית רבין, היו מסיירים בבסיסי חיל המודיעין, היה ליבם נמלא גאווה. הם היו רואים כיצד המצפן הערכי והמקצועי שהנחילו בצה"ל באים לידי ביטוי יום יום ולילה לילה, בעשייה הברוכה של אנשי המודיעין.
בעידן שבו הצינִיות היא "בון טון" ורבים שואלים "מה המדינה נותנת לי?", ניתן למצוא בצה"ל ובאמ"ן אנשים ששואלים "מה עוד אני יכול לתרום למען המדינה?". אנשים שעושים ציונות בלי שמץ של מליצה! עושים ולא בהשקט ובבטחה ולא משווקים עשייתם. חוקרים, שואלים שאלות נוקבות, מביעים דעתם המקצועית ללא מורא, ומבצעים משימותיהם בחכמה, ביצירתיות אין קץ ובתעוזה המגשימה לא פעם את הבלתי נתפס.
ערב זה הוא הזדמנות עבורי להעלות את אנשי הצללים הללו על נס ולשבחם. אני גאה בהם. גם אתם מכובדיי, יכולים להיות גאים בהם.
בפתחה של שנת 2009, בשלהי שנתי השלישית כראש אמ"ן, אני בטוח בעוצמתו של צה"ל ובאיכותו של אגף המודיעין. אנו לא רואים רק תמונה קודרת, ומשתדלים שלא להלך אימים. בצד האיומים הרבים, אנו מצביעים גם על הזדמנויות. אבל איומים והזדמנויות מחייבים הכרעות, ומי שהוסמך לכך, הקברניטים בדרג המדיני, יעמדו בפני הכרעות לא פשוטות בשנה הבאה. ההיסטוריה כאמור לא זורמת באופן ניטראלי. החלטות, עשייה ויכולות של בני אנוש – מנהיגים ועמים – משפיעים על כיוון ועוצמת הזרימה – בידנו הדבר!
ואחתום את דברי באופן בו שר הביטחון משה דיין חתם את נאומו בטקס בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל בשנת 1969. דיין הציג פרשנויות לאימרה "אל תירא עבדי יעקב", הוא ציטט את אמירתו של יהושע בן-נון ל"קצינֵי אנשי המלחמה": "אל תירָאו ואל תיחָתו, חיזקו ואימצו!"
