ראיית חמאס את מדיניות “סבבי ההרתעה” של ישראל ברצועת עזה, כפי שעולה מתוך מסמך שלל

ד”ר יגאל שירי וד”ר חיים איסרוביץ

עיקרים

• מסמך של “מרכז המחקרים הצבאיים והאסטרטגיים” של הזרוע הצבאית של חמאס מ-9 בספטמבר 2023, אשר התגלה במהלך תמרון צה”ל ברצועת עזה במהלך המלחמה, ניתח את המדיניות הישראלית ביחס לסבבי הלחימה ברצועת עזה מאז שחמאס תפסה את השלטון בשנת 2006.
• לפי המסמך, ישראל נשענה במשך שנים על אסטרטגיה של מכת מנע מקדימה, אולם התחזקות תנועות “ההתנגדות” בהובלת חמאס וחזבאללה, שמסוגלות לגרום נזק ליכולות הישראליות, גרם לה לעבור לדפוס של סבבי לחימה קצרים בעוצמה מוגבלת.
• בראיית מחברי המסמך, מאז שישראל נכשלה בהשגת היעדים במבצע “עופרת יצוקה” בסוף 2008-תחילת 2009, ובראשם המטרה של הפלת שלטון חמאס, היא עברה להצגת יעדים עמומים לצד התמקדות בניהול הסכסוך ושימור ההרתעה במטרה להחליש את חמאס מבלי להכריע אותה.
• מבצע “שומר החומות” (מַעְרַכַּת “סָיְף אלְקֻדְס”) במאי 2021 מוגדר כאירוע מכונן שבו חמאס הצליחה לשבור את הדפוס החוזר מהסבבים הקודמים כאשר קשרה בין רצועת עזה למתרחש בירושלים וביהודה ושומרון ועוררה “התנגדות” גם בקרב ערביי ישראל.
• עוד צוין במחקר כי ישראל נכשלה ביישום מדיניות “המלחמה בין המלחמות” וכי מערכה רב-זירתית היא האתגר הגדול ביותר מול היכולות הישראליות ולכן היא מעדיפה להימנע מכך ולפעול בכל זירה בנפרד.
• להערכת הכותבים, ישראל לא ויתרה על רעיון המכה המקדימה, במיוחד על רקע הכישלון במבצע “שומר החומות”, אולם היא לא נמצאת במצב שמאפשר לה לבנות משוואת הרתעה חדשה ולכן היא מתמקדת בניהול הסכסוך, ניהול סיכונים ובנטרול איומים. על כן, ההמלצה להנהגת חמאס היא להיערך למכת פתיחה חדשה שתעורר סבב לחימה חדש, אך גם להוביל בעצמה לעימות “בלתי צפוי” שישבור את הדפוס החוזר ויכניס את הנהגת ישראל למצב של חוסר ודאות.
• בראייתנו, המחקר הוא חלק מהמאמץ של מנגנוני המודיעין של חמאס לספק למקבלי ההחלטות בצמרת התנועה, ובמיוחד לראש הלשכה המדינית ברצועת עזה יחיא אלסנואר ומפקד הזרוע הצבאית מחמד אלצ’יף, את ההבנה האסטרטגית המלאה ביחס לתפיסה ולהתנהלות הישראלית בעת שהם היו בשלבים האחרונים של תכנון המתקפה “המכרעת” נגד ישראל. להערכתנו, התמונה העולה מתוך המחקר, לפיה ישראל אינה מעוניינת בהפלת שלטון חמאס ומתמקדת בסבבים מוגבלים עם תוצאות ידועות מראש, יחד עם ההמלצה של מחברי המסמך כי יש להתנהל “באופן בלתי צפוי”, סיפקו לאלסנואר ולאלצ’יף אישוש לביטחונם בדבר ההצלחה הצפויה של המתקפה שיצאה לפועל פחות מחודש לאחר כתיבת המסמך, ב-7 באוקטובר 2023.

פירוט תוכן המסמך

רקע: מאסטרטגיית “המכה המקדימה” ל”סבבי הרתעה”

• במסמך שלל של “מרכז המחקרים הצבאיים והאסטרטגיים”^[1] של גדודי עז אלדין אלקסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, מ-9 בספטמבר 2023, שנתפס במהלך תמרון צה”ל ברצועת עזה, מופיע מחקר בשם: “סבבי הרתעה חוזרים ונשנים – דפוס, שימוש והערכה נוכחית כחלק מהצורך של האויב לבצע מכה מקדימה”. המחקר בחן את הדפוס של סבבי הלחימה בין ישראל לבין “ההתנגדות” ברצועת עזה ואת האפשרות ש”האויב” ינסה לבצע מתקפת מנע.

• בחלק המבוא, ציינו מחברי המחקר כי פעולה מקדימה נגד יריבים יכולה להביא ליתרונות אסטרטגיים אם היא מיושמת בהצלחה, הכוללת בין השאר מניעת תוקפנות קרובה אפשרית, הסרת איומים נוכחיים והשגת ההרתעה המבוקשת מול היריב. לפי המחברים, ישראל רואה את אסטרטגיית “המכה המקדימה” (״الردع الاستباقي״) כחלק מתפישת “הקם להורגך, השכם להורגו”, והיא יישמה זאת במלחמת יוני 1967 (מלחמת ששת הימים), בתקיפת הכור הגרעיני העיראקי בשנת 1981, במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, ובתקיפת הכור הסורי בשנת 2007.
• המחקר סימן את שנות התשעים של המאה הקודמת כנקודת הזמן שבה חל שינוי בדפוס הפעילות הצבאית הישראלית עם המעבר למדיניות של “סבבי הרתעה”. הדבר נבע מעליית “תנועות ההתנגדות”, ובראשן חמאס וחזבאללה, ויכולתן לגרום נזק ליכולות הישראליות, לצד ירידת האיום על ישראל מצד המשטרים הערביים וההתקדמות הטכנולוגית. הסבבים התבססו על מספר ימי לחימה בעצימות נמוכה, תוך שימוש במודיעין מדויק ובעוצמת אש, והפכו לדרך הפעולה המועדפת על “צבא האויב”.

יישום “סבבי ההתרעה” ברצועת עזה

• במחקר צוין כי התפישה הישראלית כלפי רצועת עזה התבססה על הרצון שהרצועה תהיה דומה ליהודה ושומרון מבחינת ההתנהגות פוליטית במובן של קבלת הסכם אוסלו, הפסקת “ההתנגדות”, התיאום הביטחוני והפיתוח הכלכלי הקשור בתנאים הפוליטיים הישראליים. עם זאת, עליית חמאס לשלטון בשנת 2006 הובילה את “האויב” ליישם את “אסטרטגיית המצור” מתוך מטרה ללחוץ על חמאס ולהביא לקריסתה. עם זאת, לאחר שהתברר כי אין סבירות גבוהה לקריסת התנועה, החלה ישראל לאמץ את תיאוריית “כיסוח הדשא” שנועדה לחזק את ההרתעה מול הרצועה ולהביא לפרקי זמן ממושכים של רגיעה.
• במבצע “עופרת יצוקה” (דצמבר 2008-ינואר 2009), הכריז ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על שלושה יעדים מרכזיים: הפלת שלטון חמאס, השבת גלעד שליט, ומניעת ירי הרקטות. לפי המחקר, לאחר שהמטרות לא הושגו במהלך המבצע, עברה ישראל להציג יעדים עמומים יותר שאינם ניתנים למדידה, כדוגמת שיקום ההרתעה והשבת השקט.
• מחברי המחקר ציינו כי גם בשנים הבאות, תחת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המשיכה המדיניות הישראלית להתמקד באסטרטגיה של ניהול הסכסוך ושימור ההרתעה באמצעות מאמץ להביא להחלשת חמאס, אך בלי להגיע להפלה ישירה של שלטון התנועה ברצועה.

6. המדיניות הכללית של האויב כלפי עזה לא השתנתה, והתמקדה במאמץ מתמשך להחלשת חמאס, אך מבלי להגיע להפלה ישירה של שלטונה. ראש הממשלה “נתניהו” מעולם לא הניף את הסיסמה/היעד של “הפלת חמאס”; משום שהוא מבין את המחיר הכבד לכך. אך עם התגברות המערכות והופעת הקושי להתמודד באופן מכריע עם יכולותיה הצבאיות של חמאס, העניין הוכרע בתקופה הנוכחית לכיוון של ניהול הסכסוך, שמירה על ההרתעה, “קיצוץ ציפורניה”, הגברת הפעילות הביטחונית בגבולות והשגת הבנה טובה יותר של כוונות חמאס ויכולותיה באמצעות מודיעין.

• המחקר ציין תשעה מבצעים צבאיים נגד הרצועה, חמישה מתוכם בוצעו אחרי השתלטות חמאס על השלטון בשנת 2006: “קשת בענן” ו”ימי תשובה” בשנת 2004; “ענני סתיו” בשנת 2005, “גשמי קיץ” בשנת 2006, “חורף חם” בשנת 2008, “עופרת יצוקה” בשנת 2009, “עמוד ענן” בשנת 2012, “צוק איתן” בשנת 2014, “שומר החומות” בשנת 2021.^[2] כמו כן, נערכו שלושה מבצעים נגד הג’האד האסלאמי בפלסטין (הגא”פ): “חגורה שחורה” בשנת 2019, “עלות השחר” בשנת 2022, “מגן וחץ” בשנת 2023. הודגש כי מטרת מבצעים אלה הייתה לשמור על ההרתעה ולגרום לפגיעה חלקית בתשתית וביכולות הפלגים החמושים, אך בלי להסב תבוסה מלאה ל”התנגדות”.
• בנוסף, החל משנת 2015, החלה ישראל להתייחס לחמאס כ”ארגון מדינתי” כלומר תנועת “התנגדות” המחזיקה יכולות צבאיות המתקרבות לכאלה של מדינות. לטענת כותבי המחקר, חיזוק לתפיסה זו עלה ב”מסמך אייזנקוט”, אשר כלל את מרכיב “ההגנה” לצד עקרונות האסטרטגיה המסורתיים של התרעה, הרתעה והכרעה.^[3]
• נקודה בולטת במחקר מדגישה כי ל”סבבי ההרתעה” ברצועת עזה יש דפוס חוזר, במיוחד מאז “השחרור” (נסיגת ישראל מרצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות) בשנת 2005. מחברי המחקר גם הציגו את המודל שגובש על ידי מכון המחקר האמריקאי ברוקינגס, אשר ניתח 25 מקרי הסלמה בין “ההתנגדות” לבין “האויב הישראלי” וזיהה שבעה צעדים שחזרו על עצמם בכל מערכה ברצועה:^[4]
  • הצעד הראשון: ישראל מפעילה לחץ כלכלי על רצועת עזה, כדי ללחוץ על חמאס ולהעניש אותה על התנהגותה.
  • הצעד השני: ישראל מגבירה את הלחצים ההומניטריים והכלכליים, ויוצרת הסלמה צבאית. כוחות “ההתנגדות” בסיוע פוליטי ועממי פנימי, משתמשות בירי “רקטות” אל ישראל, ומבצעות פעולות הגנתיות והתקפיות באמצעות “המנהרות”.
  • הצעד השלישי: ישראל מגבירה את הפעולות הצבאיות בתוך רצועת עזה, בעיקר כנגד אזרחים ונגד אינטרסים מסחריים, במטרה להחליש את התמיכה העממית ולגלגל על חמאס את האחריות על ההרס.
  • הצעד הרביעי: מתחיל לחץ בינלאומי ופנים ישראלי כדי לעצור את “התוקפנות לאור כמות ההרוגים הגדולה.
  • הצעד החמישי: מצרים פועלת לתווך לצורך הפסקת אש והקלת “המצור”, כפי שעשתה בשנים 2009, 2012, 2014, 2021 ו-2022.
  • הצעד השישי: הקהילה הבינלאומית מקיימת ועידה בראשות המדינות התורמות, בה מתחייבים להעביר סכומי כסף גדולים לשיקום הרצועה. אלא שמרבית ההתחייבויות אינם מתממשות מעולם, מחשש שייעשה שימוש במימון לבניית הכוח הצבאי של “ההתנגדות” ולהעלאת ההון הציבורי שלה. המסמך מציין לדוגמה כי בתום הלחימה במבצע “צוק איתן” בשנת 2014, הובטח סכום של 3.5 מיליארד דולר לרצועת עזה לתקופה של שלוש שנים, אך בפועל הועברו רק 1.9 מיליארד דולר מהסיוע המובטח.
  • הצעד השביעי: עם סיום המלחמה, כל הצדדים חוזרים למצב הקודם, “המצור” נמשך, ישראל ממשיכה במימוש צעדי נגד כדי להגיב על האיומים החדשים (כמו כיפת ברזל, או בניית מכשול קרקעי מסיבי), נמשך המאמץ המודיעיני, מבוצעים תמרונים ותרגילים צבאיים. במקביל, “ההתנגדות” פועלת לפיתוח טכניקות חדשות יעילות יותר ובעלות כוח התקפי איכותי חזק יותר.
• חלק מהמבצעים נפתחו עם מכה מקדימה של ישראל, כאשר הדוגמאות הבולטות ביותר היו מבצע “עופרת יצוקה”, מבצע “עמוד ענן” והמבצעים נגד הגא”פ. עם זאת, גם במקרים אלה התוצאה הייתה זהה עם ריסון של העימות הצבאי באמצעות הקטרים או המצרים, התקשורת, הלחץ הבינלאומי והסיוע ההומניטרי מבלי לחולל שינוי פוליטי או כלכלי.

1. האויב השתמש בשיטת “ההרתעה המקדימה” בסדרה רציפה של מבצעים, הבולטים שבהם: (2008, 2012, מכות הפתיחה נגד הג’האד האסלאמי). מבצעים אלו התאפיינו באותה אסטרטגיית יציאה והובילו לתוצאות דומות מאז שנת 2008, כאשר מגיעים לשיא העימות הצבאי, מביאים להרגעתו באותה שיטה בכל פעם באמצעות התפקיד הקטרי (הכספי וההומניטרי), התפקיד המצרי (הפוליטי והמשא ומתן), והתפקיד האו”מי (תיווך ופרויקטים) ללא שינוי פוליטי או כלכלי. זהו מעגל חוזר המרוסן על ידי כללי עימות שבריריים וכלים כלכליים. אך הקבוע בו הוא שההרתעה היא תהליך משלים וכפול שבו נעשה שימוש בכוח צבאי ובכלי כלכלי בו זמנית. סכסוך זה דורש מנגנוני שליטה ברמה גבוהה ויכולת בקרה שהקהילה הבינלאומית וכוחות אזוריים תורמים לריסונו.

• לפי המחקר, לפעולת ההרתעה הצבאית יש תפקיד מוגדר בתוך התוכנית המשולבת של “ההגבלה והשליטה”, אשר כוללת גם הקלות כלכליות או ענישה קולקטיבית המשמשות לשליטה במצב ובלימת ההסלמה ולהשגת השפעה על מעגל קבלת ההחלטות בחמאס. עם זאת, צוין כי אחרי כל סבב לחימה, חמאס מתחזקת, זוכה להכרה כתנועה פוליטית לאומית ולתמיכה עממית, תהליך ש”האויב” אינו יכול לעצור, אלא באמצעות מערכה צבאית חוזרת. בשל כך, צוין כי הצורך של ישראל ב”סבב הרתעה” הוא עניין של זמן, והוא בשלב ההמתנה לזמן המתאים.
• הכותבים הסבירו כי “האויב” לא מפעיל כוח כדי להשיג “מטרות פוליטיות בלתי אפשריות”, אלא מעוניין בהחלשת יכולת “ההתנגדות” לפגוע בו. הדבר נעשה באמצעות מדיניות “כיסוח הדשא” – אסטרטגיה צבאית שנועדה לכרסם ביכולות “ההתנגדות” באמצעות התשה מתמדת והתרעה מצטברת, וכך להשיג תקופות ממושכות יותר של שקט. ^[5]

התנהגות האויב מצביעה על שימוש ב”פעולה מקדימה” במשוואת ההרתעה, הריסון והשליטה; במטרה לצרוב תודעה, לכרסם ביכולות, לעכב ולשבש, ולהרוויח זמן. לפיכך, השימוש בכוח לא נועד להשיג מטרות פוליטיות בלתי אפשריות, אלא להחליש את יכולת ההתנגדות לפגוע באויב. האויב אימץ אסטרטגיה צבאית סבלנית שמטרתה לכרסם ביכולת באמצעות התשה מתמדת והרתעה מצטברת; כדי להשיג תקופות של שקט שיאפשרו לו להשיג רווחים במישור שינוי הסביבה הבינלאומית והאזורית, יחסי החוץ והנורמליזציה, ומיקוד העבודה המודיעינית. תיאוריה זו כונתה מאוחר יותר “כיסוח דשא”, שהרעיון שלה הוא “פגיעה חוזרת ביכולות הצבאיות המתעצמות”, אותה מיישם האויב בגדה המערבית באופן ברור, והוא שואף לשנות את כללי העימות עם התנועה בעזה; כדי להעלות את מחיר ההפסד בפני חמאס אם תחשוב להשתמש בכוחה הצבאי, תוך צמצום הרווחים מכך.

• עוד צוין כי סבבי הלחימה מעניקים לצבא הישראלי פרק זמן של רגיעה, משאירים את רצועת עזה בתוך “מערבולת” של שיקום ובנייה והופכים את הנהגת “ההתנגדות” לזהירה יותר. במקביל, ישראל מתחילה להתכונן לסבב הבא באמצעות איסוף מודיעין, שיפור דיוק המטרות, קיבוע משוואת ההרתעה, בניית הכוח מחדש, שיפור התכנון והעמקת היחסים הפוליטיים בתוך ישראל ובזירה הבינלאומית.

מבצע “שובר החומות” ושבירת הדפוס החוזר

• מַעְרַכַּת “סָיְף אלְקֻדְס” (“קרב חרב ירושלים”), השם שבו כינתה חמאס את מבצע “שומר החומות” במאי 2021, נחשבת לקו פרשת מים בתפישה של חמאס את העימות עם ישראל, כאשר בתנועה החלה להתגבש ההכרה כי ניתן להשיג את הגשמת החזון של “השמדת ישראל” בטווח הקרוב, כפי שבא לידי ביטוי בהצהרות פומביות של מנהיגי חמאס. גם מסמכי שלל של חמאס, שנתפסו על ידי צה”ל במהלך התמרון ברצועת עזה במסגרת מלחמת “חרבות ברזל”, הראו כיצד ראשי התנועה, ובמיוחד יחיא אלסנואר, ראו את תוצאות המערכה כהישג גדול שהוביל אותם לקדם את התוכניות הצבאיות של המערכה המכרעת נגד ישראל.^[6]
• גם כותבי המחקר הדגישו את ייחודיותה של מערכת “סיף אלקדס” וציינו כי היא שברה את דפוס הפעילות שחזר על עצמו בסבבים הקודמים. בעוד שקודם לכן, ההבנות שהביאו לסיום הלחימה נגעו רק לרצועת עזה, הפעם הפעלת הכוח מצד חמאס נועדה להביע תמיכה בירושלים והתנגדות ל”גירוש” תושבי שכונת שיח’ ג’ראח, ואף עוררה “התנגדות” עממית וחמושה “בכל פלסטין הכבושה ובפזורה”.

16. מערכת “חרב ירושלים” היוותה שבירה של הדפוס החוזר ויוזמה מצד ההתנגדות למען מטרה לאומית ואסלאמית כוללת. היא הפעילה את הכוח הצבאי למען ירושלים, למניעת גירוש תושבי שכונת שיח’ ג’ראח, ובהתאמה לחזון התנועה לשחרור פלסטין. הפעלת הכוח הצבאי מעזה הובילה לדרבון שרשרת של התנגדות עממית וחמושה בכל פלסטין הכבושה ובפזורה. התנועה זכתה לתמיכה רשמית ועממית רחבה בעולם הערבי והאסלאמי, והנרטיב הפלסטיני גבר לראשונה על הנרטיב של האויב בפורומים מערביים וזרים.

• לפי המחברים, ישראל ראתה את החיבור שעשתה חמאס בין רצועת עזה לבין ירושלים כחצייה של קווים אדומים ומכה קשה למשוואת ההרתעה, תוך שבירת האסטרטגיה שניסתה לחזק את הפילוג הפלסטיני ולשמור על הפרדה גיאוגרפית ותודעתית בין האזורים הפלסטיניים השונים. על כן, כאשר הגא”פ ניסה לקשור בין רצועת עזה לבין ירושלים ויהודה ושומרון, ישראל לא היססה להנחית “מכה פתיחה כואבת” נגד הארגון במבצעי “עלות השחר” ו”מגן וחץ”, ובכך גם ניסתה לשקם את ההרתעה מול רצועת עזה.
• עוד צוין במחקר כי ישראל לא השיגה את מטרותיה במסגרת מבצע “שומר החומות” וכי היקף ההכנות הצבאיות והמודיעיניות לא תאמו את הביצוע הקרבי ואת התוצאות הרצויות. בין השאר, ישראל נכשלה ביעד של פגיעה במערך הפיקוד והשליטה של חמאס ובתחום הייצור הצבאי, וגם ניסתה לפגוע באמון של החברה האזרחית ב”התנגדות” באמצעות פגיעה נרחבת ככל האפשר בלוחמי חמאס ששהו במנהרות (“המטרו”).

מניעי ישראל לפתיחת מערכה חדשה עם “מכה מקדימה”

• במחקר נטען כי ישראל חוזרת למדיניות של הפעלת כוח מאחר שבראייתה מדובר באמצעי היחיד שמאפשר להילחם בתהליך בניין הכוח של “ההתנגדות”. המחקר הציג שורה של סיבות שעלולות להוביל את ישראל לבצע מכה מקדימה נוספת:
  • השלמת היעדים המבצעיים של מבצע “שומר החומות”, ובראשם פגיעה בתמיכה העממית (“החממה העממית”) וביכולות הלחימה ובאישים שמשפיעים על בניין הכוח הצבאי.
  • חיזוק ההרתעה המצטברת.
  • נטרול יכולותיה הצבאיות של רצועת עזה ומניעת השתתפות אפשרית שלה במאבק אזורי עתידי.
  • סיכול מפקדים משפיעים ביהודה ושומרון, אשר תומכים בשיתופי הפעולה במסגרת “ציר ההתנגדות”, ובכך לפגוע ביכולת לבנות ברית אזורית.
  • העסקת רצועת עזה בענייניה הפנימיים, הכוללים שיקום אזרחי ובניית היכולות הצבאיות, במטרה למנוע ממנה להתערב אם יהיו התפתחויות משמעותיות בנושאי “הגדה המערבית, ייהוד, התנחלויות, ירושלים ואסירים”.
  • פגיעה בגורמים הנתמכים על ידי איראן כחלק מתוכנית בינלאומית המכוונת נגד טהראן.
• המחקר גם כולל ניתוח מעמיק של הגורמים שעשויים לעודד את “האויב” מלבצע מכה מקדימה או להרתיע אותו מלנקוט בצעד כזה, כאשר הודגש כי מדובר בצעד “מסוכן” שבו הניצחון אינו מובטח:
  • מסלול “ציר ההתנגדות”: חשש של “האויב” כי אינו נוקט בצעדים שמספיקים כדי למנוע מ”ההתנגדות” ברצועת עזה מלהגביר את התיאום עם איראן ועם ארגוני “התנגדות” נוספים ולהפעיל זירות נוספות. זאת על רקע שאיפתה של “ההתנגדות” להוביל את הסוגיה הפלסטינית בפרט וסוגיות אסלאמיות באופן כולל, לצד מאמץ להבעיר את יהודה ושומרון ולעורר את “הפלסטינים” בתחומי הקו הירוק (ערביי ישראל). בשל כך, כאשר הגא”פ ניסה להוביל ל”אחדות הזירות” בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון, ישראל מיהרה להנחית מכה מקדימה על הארגון.
  • ההרתעה האזורית: ישראל רואה באיראן את האיום האזורי המרכזי, כאשר היא משתמשת בחזבאללה ובארגוני “ההתנגדות” כזירות לחץ. הכותבים ציינו כי על אף שישראל אינה זקוקה למכה מקדימה כדי לשקם את ההרתעה מול רצועת עזה, היא עלולה לבצע זאת כדי לחזק מחדש את ההרתעה שלה ברמה האזורית.

2 ההרתעה האזורית

איראן נתפסת כראש האיום, וחזבאללה ותנועות ההתנגדות הם הצדדים שבאמצעותם איראן מתחזקת. עם זאת, ברית בעלת מאפיינים אלו זקוקה לחישובי רווח והפסד מדויקים ביותר, וייתכן שיהיה קושי להפעילה בהתאם לנסיבות. מתוך ניתוח ההקשר המדיני והצבאי של היחסים בין עזה ל”ישראל”, האויב אינו זקוק למכה מקדימה כדי לשקם את ההרתעה מול עזה, שכן עומדים לרשותו כלים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים וצבאיים רבים. אולם, ייתכן שתונחת מכה מקדימה על עזה במטרה לשקם את ההרתעה האזורית. להיגררות למשחק הצירים יש השלכות חמורות על הסוגיה הפלסטינית, ויש לנהוג בה באיפוק ככל האפשר ולצמצם את זרם ההצהרות לתקשורת. הברית האזורית מייצגת – גם אם היא עדיין בתהליכי התגבשות – את אחד הבלמים הממתנים את עצימות הסכסוך ואת המבצעים רחבי ההיקף נגד ההתנגדות הפלסטינית.

• • המערכה בין המערכות (מב”מ): להערכת הכותבים, מדיניות המב”מ נועדה לאפשר לישראל להיפטר מאיומים באופן מתמשך בכל הזירות, אולם לאורך זמן היא לא הצליחה לספק את ההרתעה הרצויה. בין השאר, צוין כי איראן המשיכה לספק אמצעי לחימה לחזבאללה על אף התקיפות הישראליות בסוריה.
  • יכולות “ההתנגדות”: צוין כי ל”התנגדות” יש יכולות צבאיות שמהוות “בלם חלקי” עבור “האויב” מלבצע מכה מקדימה מאחר שהתגובה לכך תהיה אלימה ותגרום לשיבוש שגרת החיים בישראל ולנזקים בגוף וברכוש. במקרה כזה, כך לפי הכותבים, “האויב” יבצע את “אותן הטעויות” ויפגע באזרחים והדבר יוביל להגברת הלחץ העממי במוקדי החיכוך, כפי שהיה במערכת “סיף אלקדס”. לצד זאת, הכותבים הודו כי “המצור ההדוק” והסיוע המצרי בצמצום יכולות “ההתנגדות” מקשים על הכנסת “נשק שובר שוויון” לתוך הרצועה.
  • ממשלת הימין בישראל: הכותבים הסבירו כי ממשלת ישראל נוקטת קו אידאולוגי חריף יותר כלפי הפלסטינים בירושלים, ביהודה ושומרון ובתוך ישראל, וכי היא דוחפת ל”הכרעת הסכסוך” במקום לנהל אותו, מבלי להתחשב בתדמית שלה בזירה הבינלאומית. עוד נכתב כי הממשלה מעדיפה לקדם שיפור כלכלי בתמורה לשקט על חשבון מהלך מדיני.

5 הממשלה הימנית

הממשלה הימנית מאמצת גישה קיצונית יותר ותוקפנית כלפי הזכות הפלסטינית בירושלים, בפנים [ערביי ישראל] ובגדה, ודוחפת לכיוון של “הכרעת הסכסוך” יותר מאשר מדיניות של “ניהול הסכסוך”. היא אינה מייחסת חשיבות רבה לתדמיתה הבינלאומית (דמוקרטיה וזכויות אדם). ממשלה זו שומרת על הדפוס הנוכחי של ההתנהלות מול עזה, המבוסס על “שיפור כלכלי מוגבל תמורת המשך השקט”. עם זאת, היא עוסקת רבות בתיקי ההתנחלות, הזהות, מסגד אל-אקצא, הייהוד והאסירים בבתי הכלא. היא לא הציגה גישות מדיניות בדומה לממשלת “לפיד” הקודמת, שהציגה חזון כלכלי לעזה אך ללא הזדמנויות אמיתיות ליישומו. היא ממשיכה במדיניות ההפרדה בין הזירות, ובמניעת עזה (הפתיל) מלהצית את שאר האזורים; לפיכך, צעדיה בנוגע לתיקי הגדה וירושלים יהיו זהירים ומתונים תוך הבטחת התקדמות.

• • מערכה רב-זירתית: לישראל יש תוכניות למערכה רב-זירתית, אך היא מעדיפה להימנע ממנה ככל האפשר ולנטרל את היכולות של כל זירה בנפרד. במחקר הודגש כי מערכה כזו היא “האתגר הגדול ביותר ליכולות הישות”.
  • חוסר ודאות גאו-אסטרטגי: ההחלטה הישראלית לבצע מכה מקדימה מושפעת גם מחוסר הוודאות ברמה האזורית והבינלאומית, ובכלל זה ההשלכות ממלחמת רוסיה–אוקראינה, ירידת המעורבות הרוסית בסוריה, התחזקות איראן והקושי האמריקאי לבלום את פרויקט הגרעין וההשפעה על המאמצים לקדם נורמליזציה מלאה עם סעודיה.
  • צוין כי אם ישראל מעוניינת לבצע מכה מקדימה, היא צפויה לבצע פעולת הטעיה שנועדה לשבש את מערכות הגילוי המוקדם של “ההתנגדות”.^[7]
  • הפעילות התקשורתית: לפי המחקר, כלי התקשורת בישראל שמו דגש גובר על ההסלמה ביהודה ושומרון וקשרו זאת לסיוע איראני לתשתיות הטרור ולמעורבות ישירה של הנהגת חמאס ברצועת עזה ובחו”ל. על כן, ההערכה היא כי ישראל פועלת להציג את חמאס כזרוע של איראן, בדומה לחזבאללה ולחות’ים, לקראת אפשרות של קבלת החלטה על תקיפה, זאת על אף שהקהילה הבינלאומית, ארה”ב וגם בחברה הישראלית לא מסכימים עם הדעה שחמאס היא שלוחה איראנית מובהקת.

מסקנות המחקר

• המסקנות המרכזיות של הכותבים שעולות מניתוח “סבבי ההרתעה” הקודמים, ובמיוחד מאז מבצע “שומר החומות”, הדגישו את ההערכה כי ישראל עדיין עלולה לבצע מכה מקדימה נגד “ההתנגדות”:
  • ישראל עדיין מתמודדת עם “ההישגים” של “ההתנגדות” במהלך מבצע “שומר החומות”, כפי שבאו לידי ביטוי בחיבור בין החזיתות וביישום “אחדות הזירות”. על כן, היא נוקטת בפעולות ביטחוניות וצבאיות מתמשכות ביהודה ושומרון לצד הפעלת לחץ כלכלי ברצועת עזה.
  • הסבירות למכה מקדימה מצד ישראל גוברת אם ל”התנגדות” ברצועה תהיה השפעה על ההתרחשויות ביהודה ושומרון ובירושלים עם ניסיון לחזור על פעילותה במסגרת “סיף אלקדס”. גם הניסיון של חמאס לפעול בזירות אחרות או להשתתף במסגרת “ברית אזורית” נגד ישראל יעלו את הסיכוי למכת מנע.

2. הסבירות לביצוע מכה מקדימה על ידי האויב גוברת ככל שגוברת השפעת עזה על האירועים בגדה ובירושלים (אם ההתנגדות תנסה לחזור על מה שעשתה ב”חרב ירושלים”). היא אף מתעצמת ככל שהתנועה חותרת להפעלת זירות חדשות כלבנון וסוריה, או כאשר האויב משוכנע שהן חלק מ”ברית אזורית” נגד “ישראל”.

• • תפקידה הנוכחי של “ההתנגדות” ברצועת עזה הוא מתן סיוע מדיני ותקשורתי לאזורי העימות הנוספים, קרי יהודה ושומרון וירושלים, והפעלת כוח צבאי אם יתעורר הצורך.
  • תוכנית השליטה וניהול הסכסוך של ישראל משלבת “מבצעי הרתעה” עם כלים של שיפור כלכלי.
  • ישראל לא ויתרה על רעיון המכה המקדימה, ולא תוותר עליו כל עוד חמאס מגיבה לפי הדפוס שחוזר על עצמו בכל סבב.
  • לפי המחברים, במצב הנוכחי (נכון לספטמבר 2023), ישראל לא נמצאת במצב פנימי וחיצוני שמאפשר לה לבנות משוואת הרתעה חדשה וברורה, לכן היא מתמקדת בעיקר בטיפול שוטף באיומים ובסיכונים, ופחות ביצירת כללי משחק חדשים.

7. הנסיבות הנוכחיות של מדינת הישות (הפנימיות והחיצוניות) אינן מאפשרות לה לבנות משוואת הרתעה חדשה לחלוטין, והמאמץ הצבאי הנוכחי ממוקד בנטרול סיכונים ואיומים מתעצמים.

המלצות מחברי המחקר

• ההמלצות כותבי המחקר למקבלי ההחלטות בחמאס:
• “הגורמים המוסמכים במנגנוני התנועה” נקראו לבצע הכנה מוקדמת להתמודדות עם פעולת הרתעה צפויה של ישראל, בהסתמך על הדפוסים החוזרים והכנת היכולות הנדרשות בשלבים השונים – איתור מכת הפתיחה, מוכנות צבאית, ביסוס התגובה ושלב ההתאוששות. צוין כי הצעדים צריכים לכלול גם תגובות תקשורתיות, מדיניות, ממשלתיות וצבאיות.
• “הגורמים המוסמכים בחמאס” נקראו להגיש את רעיונותיהם בנוגע לדרכים שיאפשרו למנוע מישראל לבצע מכה מקדימה, וזאת באמצעות ניתוח הגורמים וההזדמנויות המזרזים את התרחשות מכת המנע והפיכתם לצעדים ולהחלטות שיובילו שבירת הדפוס החוזר בסבבים מול ישראל.
• הנהגת חמאס נקראה לנהל את הסכסוך “באופן בלתי צפוי” כדי לשבור את הדפוס החוזר ולבלבל את “האויב”.(ההדגשה לא במקור) ייתכן כי המלצה זו היא שעודדה את אלסנואר ואלצ’יף להתקדם ליישום המתקפה של חמאס נגד ישראל ב-7 באוקטובר 2023, הן כדי להפתיע את ישראל והן כדי להקדים מכת מנע אפשרית מצד ישראל ברצועת עזה.

3. על הנהגת התנועה לנהל את הסכסוך עם האויב באופן בלתי צפוי, באופן שישיג שבירה של הדפוס החוזר, ויציב את הנהגת האויב במצב של אי-ודאות.

 נספח: מסמך השלל המלא^[8]

^[1] "מרכז המחקרים הצבאיים והאסטרטגיים" הוא ככל הנראה אחד מגופי המחקר הצבאיים של חמאס.
^[2] במקור מופעים תאריכי המבצעים בלבד. השמות נוספו ע"י מרכז המידע לנוחות הקוראים.
^[3] מסמך רשמי של אסטרטגיית צה"ל, אשר נוסח והופץ תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט בקיץ 2015. המסמך הגדיר בין השאר את האיומים האסטרטגיים מול מדינת ישראל ואת עקרונות הפעלת הכוח של צה"ל. לקריאת המסמך: https://www.idf.il/media/3cdhcgro/strategy.pdf
^[4] לקריאת המחקר של מכון ברוקינגס מדצמבר 2018:" "Ending Gaza’s Perpetual Crisis: A New U.S. Approach https://www.brookings.edu/wp-content/uploads/2018/12/CNAS-Brookings-Report-Gaza-final-v2-web.pdf
^[5] להרחבה, ראו את המחקר של אפרים ענבר ואיתן שמיר שפורסם במרכז בגין-סאדאת בשנת 2013: "אסטרטגיית "כיסוח הדשא": האסטרטגיה של ישראל להתמודדות עם סכסוכים מתמשכים בלתי פתירים". https://besacenter.org/wp-content/uploads/2013/12/MSPS105_Hebrew.pdf
^[6] להרחבה, ראו מחקר של מרכז המידע מתאריך 13 במרץ 2025: "האסטרטגיה של חמאס ל”השמדת ישראל” – מחזון לתוכנית פעולה מעשית, כפי שעולה ממסמכי שלל"; מחקר של מרכז המידע מתאריך 27 באפריל 2025: "מבצע “שומר החומות” כקו פרשת המים באסטרטגיית חמאס ל”השמדת ישראל”, כפי שעולה ממסמכי שלל".
^[7] יצוין כי סעיף זה אינו מופיע באופן מלא במסמך השלל.
^[8] יצוין כי עמוד 10 במחקר (לא כולל השער) לא הופיע במקור, ולכן הוא חסר גם כאן.

מאמרים נוספים בתחום