“צעדת השיבה הגדולה”: תמונת מצב, מאזן ביניים וצפי להמשך (עדכני ל-9 באפריל 2018)

עיקרי תמונת המצב

לאחר הכנות, שנמשכו כחודשיים, החלו ביום שישי 30 במרץ 2018 (“יום האדמה”) אירועי “צעדת השיבה הגדולה”.^[1] במסגרת האירועים הללו מתנהלות הפגנות המונים (בימי שישי) מלוות בחיכוכים אלימים, מתמשכים ומבוקרים עם צה”ל בקרבת הגבול. ההפגנות, החיכוכים האלימים, וניסיונות לפיגועים בקרבת הגדר הנלווים אליהם, צפויים להימשך מספר שבועות, לפחות עד ל”יום הנכבה” ב-15 במאי 2018 . ב”יום הנכבה” או בסמיכות זמנים לו, אמורים האירועים להגיע לשיא העלול להתבטא להערכתנו בצעדת המונים לעבר ישראל ובהחרפת הפרובוקציות הצבאיות.

• ב”צעדת השיבה הגדולה” ממלאת חמאס תפקיד מרכזי. בשלב ההכנות לצעדה העדיפה חמאס, שלא להציב עצמה בקדמת הבמה ולהציג את האירועים כיוזמה של פעילים עזתיים, שאינם משתייכים לחמאס. אולם במהלך אירועי הצעדה. בפועל (לא באופן מוצהר) נטלה חמאס את המושכות לידיה והפכה לכוח המרכזי המקדם את “צעדת השיבה הגדולה” ומעניקה לה את המעטפת הארגונית, הלוגיסטית, המדינית וההסברתית. במהלך האירועים המחישה חמאס, כי למרות מצבה האסטרטגי הקשה יש ביכולתה לארגן ביעילות את הציבור הרחב ברצועה וכי בדרך כלל הציבור העזתי נשמע לה ולהנחיותיה, גם במחיר אבידות בנפש.
• עד כה מסתמן דפוס של הפגנות רחבות היקף המתבצעות בימי שישי (קרוב ל-40,000 מפגינים ב-30 במרץ 2018; קרוב ל-20,000 ב-6 באפריל 2018). בשאר הימים הגיע מספר המפגינים לכמה מאות (אך עלול לעלות לקרוב ל-1,000). המפגינים פועלים במספר מוקדים לאורך הגדר (בין חמישה לשמונה). בחזית ההפגנות עומדים מפגינים צעירים, ביניהם גם פעילי חמאס וארגוני טרור נוספים, היוזמים פרובוקציות אלימות נגד צה”ל בחסות המפגינים המשמשים להם כ”מגן אנושי” (למשל: ניסיונות חדירה לשטח ישראל; פעילות חמושים בקרבת הגדר; השלכת מטענים ורימוני יד; יידוי אבנים וניסיונות חבלה בגדר). כוחות צה”ל, שנפרסו בקרבת הגדר, לא אפשרו למפגינים לחדור לשטח ישראל ולהפר את ריבונותה ומנעו פגיעה בגדר ובתשתיות הביטחון שלאורכה.

    
פלסטינים מחבלים בגדר הביטחון (חשבון הטוויטר PALINFO, 7 באפריל 2018)

   
מימין: תיק שנתפס ע”י כוחות צה”ל סמוך לגדר הביטחון. בתיק נמצאו בקבוקי תבערה (דף הפייסבוק שמס ניוז, 3 באפריל 2018). משמאל: תמונת פרופיל של גולש עזתי לקראת אירועי “יום האדמה” עם אקדח ולוגו של “צעדת השיבה הגדולה”. הכיתובית:”אני חוזר” (דף הפייסבוק של אבו אסאמה אחמד, 28 במרץ 2018)

• סיכום הנפגעים הפלסטינים עד כה: על פי הודעת משרד הבריאות הפלסטיני נהרגו עד כה 29 פלסטינים. למספר זה יש לצרף שתי גופות פלסטינים המצויות בידי ישראל ופלסטיני נוסף כך שהמספר הכולל (עדכני ל-10 באפריל) הינו 32 הרוגים. בבדיקה ראשונית של זהות ההרוגים זוהו 19 (כ-60%) כפעילי ארגוני טרור. מרבית פעילי הטרור שנהרגו (13 מתוך 19) זוהו כמשתייכים לחמאס והשאר לארגוני טרור נוספים. מרבית ההרוגים (22) נהרגו ביום הראשון של האירועים (יום שישי 30 במרץ 2018) ומקצתם (תשעה) נהרגו ביום שישי שלאחר מכן (6 באפריל 2018). שניים נוספים נהרגו בהפגנות במהלך השבוע. מרבית ההרוגים מצאו מותם בפעילות אלימה בקרבת הגדר וכמה מהם במהלך ניסיונות פיגוע (מסמך מפורט אודות זיהוי ההרוגים יצא בנפרד, בתום בדיקות, שמקיים מרכז המידע).

   
מימין: הלוויית פארס אלרקב, פעיל צבאי בארגון הג’האד האסלאמי בפלסטין, שנערכה בח’אן יונס (פאלטודי, 2 באפריל 2018). משמאל: הלווית עבד אלקאדר אלחואג’רי, פעיל בזרוע הצבאית של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, במחנה הפליטים נציראת שבמרכז הרצועה (דניא אלוטן, 31 במרץ 2018)

חמאס ושאר ארגוני הטרור המעורבים בצעדה הקפידו עד כה להכיל את החיכוכים האלימים ולתחם אותם אל קרבת הגדר. שני הצדדים, חמאס וצה”ל, נמנעו עד כה ממהלכים מסלימים העלולים להפוך את החיכוכים המקומיים לאורך הגדר לעימות כולל. אחד הביטויים לכך הוא, שחמאס לא שיגרה רקטות בתגובה לעשרות הנפגעים בעוד שצה”ל נמנע מלתקוף יעדים בעומק הרצועה בתגובה על הפרובוקציות בקרבת הגדר בהם השתתפו פעילי חמאס וארגוני טרור אחרים. זאת ועוד, על פיגוע של הנחת שני מטעני חבלה על הגדר בצפון הרצועה ועל פיגוע ירי שהתכוונה לבצע חוליית טרור ב-30 במרץ 2018, הגיב צה”ל בתקיפה אווירית נגד יעדי חמאס ויעדי טרור נוספים מבלי לחרוג מהאופי השגור של התגובות לפיגועים מסוג זה. עם זאת ככל שימשכו החיכוכים האלימים והפרובוקציות של חמאס ושאר הארגונים, בעיקר “ביום השיא” של ה-15 במאי 2018, כך גדלים הסיכויים למיסקלקולציה, שתוביל להסלמה (ראו בהמשך).

מאזן הביניים עד כה

• את מאזן הביניים עד כה יש לבחון על רקע המטרות, אשר להערכתנו הציבו לעצמם מארגני הצעדה ובפרט חמאס המהווה את הגורם הדומיננטי:
  • ברמה ההצהרתית נועדו האירועים לשרת מטרה תודעתית של הצפת מה שמכנים הפלסטינים “זכות השיבה” של הפליטים הפלסטינים לשטח ישראל. זאת, בין השאר, באמצעות מיצגים, התבטאויות והצגת תמונות של המוני פליטים מהרצועה הנוהרים לגדר הגבול עם ישראל ומנסים “לפרוץ את הגדר” להיכנס אליה. מוטיב זה תפס מקום מרכזי בהסברה, שליוותה את אירועי “צעדת השיבה הגדולה” עד כה. החתירה להמחיש את “זכות השיבה” ע”י פריצת הגדר עומדת בסתירה למסר ההסברתי (הכוזב), שהצעדה תתבצע בדרכי שלום תוך הימנעות מאלימות (בניגוד מובהק למה שארע בשטח הלכה למעשה).
  • ברמה המעשית נועדה הצעדה בראיית חמאס להסיט את תשומת הלב מהמצוקה האסטרטגית שלה ולהשיג מספר מטרות: “שחרור קיטור” של הציבור העזתי בכלל, ושל הצעירים בפרט, לאור מצוקת היום-יום הקשה והפניית התסכול שלהם לעבר העימות עם ישראל; הצבת אתגר מעשי בפני ישראל, באמצעות פרובוקציות מתמשכות בקרבת הגדר בהיקף ולאורך זמן, שהיא אינה רגילה אליו (תוך לקיחה בחשבון של אבידות הכרוכות בכך); הערמת קושי בפני אבו מאזן, בתקווה שהצעדה תמנע ממנו להטיל סנקציות נוספות על רצועת עזה; הפעלת לחצים עקיפים על מדינות ערביות באמצעות “הרחוב” האוהד את הפלסטינים, ובמרכזם מצרים וסעודיה, שיחסיהם עם חמאס בעייתיים; השגת אהדה בקרב דעת הקהל הבינלאומית, ובעיקר מדינות אירופה, וזאת כמענה למדיניותו העוינת של הנשיא טראמפ כלפי הפלסטינים.
• על רקע המטרות הללו מאזן הביניים של הצעדה, ובפרט של חמאס הינו, להערכתנו, מעורב:
  • ההישגים עד כה: חמאס הצליחה להניע ציבורים רחבים (עשרות אלפים) “לשחרר קיטור”, שהצטבר מזה זמן רב ברצועה בשל המצב הכלכלי המחמיר תוך יצירת זיקה בין המצב הכלכלי הקשה ברצועה לבין הסלמה בסכסוך עם ישראל (יחיא אלסנואר: “עזה לא תרעב… אם נתפוצץ הפיצוץ יהיה על פניה של ישראל”); במישור הממשלי והארגוני הוכיחה חמאס יכולתה לארגן מחאה אזרחית רחבת היקף תוך גיוס, הנעה וארגון של עשרות אלפי פלסטינים (תוך שיגור מסר לאבו מאזן ולישראל שהציבור תומך בה); בשטח הציבו האירועים אתגר בפני צה”ל, שחייב אותו להערכות בלתי שגרתית מול תופעה של התפרעויות המונים מלוות בפרובוקציות בהם השתתפו פעילי חמאס וארגוני טרור נוספים; במישור המדיני וההסברתי קיבלה הצעדה תהודה בתקשורת העולמית והשיגה תגובות אוהדות בעיקר ממדינות מערב אירופאיות ומגורמי האו”מ (במידה רבה בשל ירי צה”ל, שנתפס כבלתי מידתי וגרם לאבידות רבות בקרב הפלסטינים)^[2]. כל זאת תוך הצלחה של חמאס להכיל את האירועים ולתחום אותם לזירה מוגבלת בקרבת הגדר, תוך הימנעות מהסלמה עם ישראל ומהידרדרות לעימות כולל, גם לנוכח הנפגעים שנגרמו לפלסטינים.
  • הכישלונות והבעייתיות עד כה:
    • המטרה המרכזית של העלאת “זכות השיבה” לתודעת דעת הקהל הבינלאומית והבינערבית לא הושגה. כלי התקשורת בעולם ומדינות שתמכו בפלסטינים התמקדו בחיכוך האלים עצמו ובמה שנתפס על ידם כתגובותיה הבלתי מידתיות של ישראל ולא במטרה התודעתית של הצפת “זכות השיבה”, שהצעדה נועדה לקדם. במישור המדיני נכשלו מאמצי הפלסטינים (ומדינות ערביות) להשיג החלטה אופרטיבית של מועצת הביטחון של האו”ם לחקירת האירועים, במידה רבה בשל התייצבותה של ארה”ב מאחורי ישראל.
    • בשטח, לא עלה בידי חמאס והמפגינים עד כה לזכות בהישגים מעשיים, שאותם ניתן יהיה למנף להישגים תודעתיים (כגון פריצה לשטח ישראל, פגיעה בחיילי צה”ל, שיבוש חיי היום-יום של תושבי עוטף עזה). בזירה הפנים-פלסטינית לא הצליחה הצעדה לחולל אירועי הזדהות רחבי היקף ביהודה ושומרון (בטלוויזיה הפלסטינית הנשלטת ע”י הרשות הפלסטינית זכו האירועים לסיקור תקשורתי דל); בזירה הבינערבית לא הצליחו האירועים להביא לגילויי סולידאריות משמעותיים במדינות ערב. נהפוך הוא, מחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי, שגילה גישה צוננת כלפי האירועים בעזה, הצהיר במהלך ביקורו בארה”ב כי לישראלים זכות למדינה משלהם, הצהרה העומדת בסתירה מוחלטת ל”זכות השיבה” החותרת לשנות את אופייה הדמוגרפי של ישראל ולהביא לחיסולה כמדינת לאום בעלת אופי יהודי^[3].

צפי להמשך

נראה לנו, כי חמאס ומארגני האירוע יעשו מאמץ לשמר מתיחות מתמשכת בין רצועת עזה לישראל לפחות עד ל-15 במאי 2018. זאת באמצעות השקעת מאמצים להניע קהלים גדולים להגיע לעבר גדר הגבול ומניעת “התרופפות” ו”ירידת המתח” בקרב הציבור העזתי. ההפגנות תמשכנה להתמקד בימי שישי ובימי ציון פלסטינים מיוחדים (כגון “יום האסיר”). במקביל תמשכנה הפרובוקציות האלימות נגד צה”ל לאורך הגדר תוך חיפוש אחר “דרכים יצירתיות” לייצר סוגים חדשים של פעילות תודעתית, למשל: שריפות המוניות של דגלי ישראל; נשיאת אלפי דגמים של “מפתחות השיבה”; הפעלת אזעקות באמצעות רמקולים; שימוש בזיקוקי דינור; הבאת זקנים, נשים וטף במשאיות לקרבת הגבול; נשיאת לפידים לאורך הגבול).

להערכתנו, בשיא האירועים (בסביבות “יום הנכבה” ב-15 במאי, ומועד העברת שגרירות ארה”ב לירושלים ב-14 במאי) עלולים חמאס וארגוני טרור נוספים לנסות ולבצע פעולות יוצאות דופן, למשל – הנעת מספר גבוה יותר של תושבים לקרבת הגבול ומאמץ להוציא לפועל פריצות המוניות לשטח ישראל לאורך הגדר כדי להציג “תמונת ניצחון”; כמו כן צפוי שחמאס יגביר את מינון הפניות לפלסטינים תושבי יהודה ושומרון ויקרא להם להצטרף לאירועים ולבצע הפרות סדר אלימות ופיגועים.

כפועל יוצא מכך, תיתכן לקראת יום השיא הסלמת החיכוכים האלימים של המפגינים עם צה”ל (גם במחיר עלייה במספר ההרוגים הפלסטינים, מחיר שאותו חמאס מוכנה לשלם). כמו כן תיתכן פעילות צבאית חריגה של חמאס וארגוני טרור אחרים כ”אקורד סיום” (ירי רקטות?), תוך הליכה על הסף והסתכנות בתגובה ישראלית בוטה. להערכתנו, ככל שמאזן הכישלונות יגבר על ההישגים כך תגבר המוטיבציה של חמאס ושל הארגונים הנוספים לבצע מהלך שתהיה לו תהודה תקשורתית רבה, ואשר יוביל ל”תמונת ניצחון”.

מבנה העבודה

• עבודה זאת כוללת את הפרקים הבאים:
  • מאפייני האירועים עד כה:
    • סיכום האירועים
    • הערכות צה”ל ומדיניותו
    • הפגנת 30 במרץ וספיחיה
    • הפגנת 6 באפריל וספיחיה
    • ההיערכות הרפואית
    • מספר ההרוגים ושיעור פעילי הטרור בהם
    • מעורבות חמאס
    • הסתה לאלימות ולשנאה
    • התבטאויות בולטות של בכירי חמאס
    • ארגון האוכלוסייה
    • גילויי ביקורת בקרב התושבים והמארגנים
    • תוכניות להמשך
  • ממדי התמיכה החיצונית:
    • הרשות הפלסטינית
    • ישראל ומדינות ערביות הגובלות עמה
    • הזירה הבינלאומית

^[1] על ההכנות "לצעדת השיבה הגדולה" ראו פרסומי מרכז המידע מ-11 בפברואר 2018, 7 במרץ 2018 ו-27 במרץ 2018. ↑
^[2] תגובות גורמי או"ם והתגובות בתקשורת המערבית התעלמו בדרך כלל מהניסיון לפרוץ לשטח ישראל ולהפר את ריבונותה, מהאלימות הרבה, שהופגנה באירועים וממרכזיותם של פעילי חמאס ושאר ארגוני הטרור בייזום החיכוכים האלימים. ↑
^[3] במהלך ביקורו בארה"ב קיים מחמד בן סלמאן ראיון עם ג'פרי גולדברג, העורך הראשי של מגזין אטלנטיק. ג'פרי גולדברג שאל אותו האם הוא מאמין שלעם היהודי יש את זכות למדינת-לאום, לפחות בחלק משטחה של ארץ אבותיהם. מחמד בן סלמאן השיב:"I believe that each people, anywhere, has a right to live in their peaceful nation. I believe the Palestinians and the Israelis have the right to have their own land" (the Atlantic, April 2 2018). ↑

מאמרים נוספים בתחום