ירושלים ימים סביב לה: תמונת הראי של המאבק בין איראן לישראל

מאת: דב דל[1]

דגלי ישראל איראן

המסר המרכזי
  • קיימים קווי דמיון רבים בין תפיסת איראן כאיום בראיה הישראלית לבין תפיסת ישראל כאיום בראיה האיראנית. בעיצומה של “שנת איראן” – וארבעים שנים אחרי שהפכה משותפה קרובה שעמדה במרכז הבריתות האזוריות של ישראל מול העולם הערבי, לאויבת שהעולם הערבי מהווה מרחב לבריתות ישראליות נגדה – כדאי לבחון מה השתנה ומה נותר על כנו מהתפיסה הבסיסית של המשטר האיראני ביחס לישראל. המפגש המקרי בין שני “ימי ירושלים”, שלנו ושלהם, על כל מה שהם מסמלים, מהווה הזדמנות לחזור לשורשים הרעיוניים של המאבק, שיהיו שם חזק בתמונה ביום פקודה לנצראללה או לשלוחים אחרים של טהראן.
  • ישראל נותרה לבנת היסוד האחרונה בתפיסה האידיאולוגית והביטחונית של המשטר האיראני, ואולי היחידה שלא עברה שינוי בארבעים שנותיו. תמציתה – ישראל היא איום קיומי על המשטר האסלאמי ועל “המהפכה”, ועל כן יש לשאוף להשמדתה ולפעול ככל הניתן ובכל אמצעי כדי לקדם יעד זה, הלכה למעשה. זאת, גם במחיר התגמשות על עקרונות אחרים של התורה המהפכנית.
  • תפיסה זו נשענת על שלושה אדנים – דתי, היסטורי ואסטרטגי. רק החיבור ביניהם כמכלול יכול להסביר כיצד הפכה ישראל, שאין לה כל סכסוך טריטוריאלי או כלכלי עם איראן, לאבן הראשה באידיאולוגיה של המשטר האסלאמי ולאיום הייחוס הראשון במעלה, בראייתו. זאת, עד כדי כך שישראל נותרה סוגיה כמעט בקונצנזוס, בקרב חוגים במשטר החלוקים ביניהם בכל נושא רעיוני, ביטחוני או מדיני אחר. יותר מכך, ישראל אינה עולה על שולחן הוויכוח האיראני גם כאשר היבטים מרכזיים במדיניות האיראנית האזורית – השנויים במחלוקת חריפה גם בין המשטר לציבור באיראן – נוגעים בה במישרין. למשל, בהפגנות צועקים כבר מזמן “כסף לאיראן ולא לפלסטין”, אבל איש לא יעז להרהר (לפחות לא בפומבי) על הזיקה בין מימון “פלסטין” לבין המאבק הקמאי, אולי המיותר, נגד ישראל.
  • החיבור בין משטמה עמוקה, שמקורה דתי והיסטורי, לבין תפיסה אסטרטגית הממפה את תמונת האיומים כלפיו, הפכה את ישראל, בראיית המשטר האסלאמי, לאויב ייחודי וקבוע. זהו אויב שאין בשום אופן להתפשר עמו; שיש להציב מענה הולם ליכולותיו האסטרטגיות; ולפעול באופן יזום ומעשי כדי לפגוע בו, על מנת להחלישו ולהביא, לאורך זמן, לקריסתו הסופית. נקו מכך את הממד הדתי ואת היסודות הגזעניים, ותקבלו תמונת ראי של תפיסת האיום האיראני בעיני ישראל.
  • בסמיכות זמנים ציינו השנה באיראן ובישראל את “יום ירושלים”, כל אחת והזיכרון שלה. עבור האיראנים מדובר באיזו תקנה ישנה של ח’מיני, שמשמרים אותה בעיקר במוקדי התמיכה המסורתיים של טהראן במזרח התיכון ובפזורה המוסלמית.
  • לא מזמן ציינה איראן גם ארבעים שנים למהפכה האסלאמית. החגיגות לא כללו חשבון נפש פנימי, מאזני ביצוע מול תכנון או תהייה “מה הלאה?”. זאת, למרות שכמו בישראל, גם באיראן מתקיים לאורך כל השנים שיח פוליטי, ציבורי ותקשורתי ער ותוסס סביב שאלות של זהות, תרבות, היסטוריה ומורשת, דת ומדינה, כלל ופרט, רוב ומיעוט, מגדר, צדק חברתי-כלכלי, חירויות וסדרי עדיפויות.
  • מתחת לדימוי האחיד, הדוגמטי והצבוע בשחור שיש לאיראן בעולם המערבי, מסתתרת אומה מרתקת ורבת פנים. בפעמים הנדירות שבהן היא חושפת טפח מתחת לכסות האסלאמית האדוקה וההדוקה שלה, מתגלה עולם מורכב יותר מזה שמצטייר בדרך כלל במערב או בדעת הקהל בישראל. סביר להניח, כי בעידן התקשורת פורצת הגבולות של ימינו, גם הקורא האיראני, שנולד לאחר המהפכה וגדל על דימוי אחיד וצבוע בשחור של ישראל, לומד להכיר זוויות אחרות שלה. עד כמה הוא עוסק בישראל או טרוד בסכסוך עמה – זו כבר שאלה אחרת.
  • במונח “מהפכה אסלאמית” יש משהו מטעה, הן ביחס לאמת ההיסטורית והן באשר למציאות העכשווית באיראן. המהפכה, שבערה על אש קטנה בשנות השבעים של המאה הקודמת עד שהביאה לנפילת המשטר המלוכני בשנת 1979, ליכדה תנועות אידיאולוגיות על פני קשת רחבה, מהימין הלאומני ועד השמאל הקומוניסטי, ששללו את המשך הסדר הקיים. מאבקי הכוח בינן לבין עצמן אפשרו לתנועה האסלאמית, בהנהגת ח’מיני הכריזמטי, להתבסס בשלטון ולכונן סדר חדש על בסיס דתי.
  • מאז ועד היום, מתנהלים באיראן מאבקי כוח על אופי המשטר ועל צביון המדינה. ח’מיני מת מזמן, הפשיסטים והמרכסיסטים חולקים את בתי הקברות הרעיוניים והפיסיים, ומעטים, אם בכלל, עוד מתגעגעים לשאה. אולם, את מקומם תפסו בני פלוגתא אחרים: צעירים הצורכים תרבות מערבית ומבקשים חירויות; אנשי דת המבקשים להפריד מחדש בין ההלכה לבין השלטון או, למצער, להניח ביניהם מחיצות מאווררות; נשים שמאסו בכללי המשחק הדתיים-תרבותיים ויוצאות מגדרן, תרתי משמע, כדי לחולל שינוי; וגם ציבור גדול למדי שמבקש מהמשטר בעיקר לא להפריע לחיי היום-יום שלו ובכך לאפשר להם להיות נסבלים יותר וחנוקים פחות. מבחינה זו, מערכוני “ארץ נהדרת” על עובדי הכור הגרעיני האיראנים, העסוקים בהוויות העולם הזה וגם בהבליו, משקפים היטב, מאחורי הכסות ההומוריסטית, תמונה שאינה חוטאת לאמת.
  • אכן, קווי הדמיון בין איראן לבין ישראל עבים יותר ממה שמקובל לחשוב. הנטייה המקובלת בישראל לראות באיראן את האויבת האולטימטיבית, “הרע המוחלט” שעומד מול “הטוב המוחלט”, ובה בעת לסווג אותה כ”עוד אחת” מהמדינות המוסלמיות “הנחשלות” שסביבנו, מטשטשת קווי דמיון אלה. החברה האיראנית משלבת, בזהותה הבסיסית, בין תרבות היסטורית עשירה, שהדת היא חלק מרכזי אך לא יחיד בה, גם אם הפרט אינו דבק בהכרח באורח חיים דתי; לבין הערצה של השכלה, קידמה, טכנולוגיה וחדשנות. בני נוער איראנים, כמו אלו הישראלים, “מככבים” בתחרויות מדע, מתמטיקה, רובוטיקה ושחמט. מדענים איראניים מפרסמים אלפי מאמרים אקדמיים בשנה, בכתבי עת בינלאומיים נחשבים, בתחומים כמו כימיה, הנדסה, ביולוגיה וביוכימיה. בחלק מהתחומים הם אף המובילים במזרח התיכון, לפני ישראל והרבה לפני העולם הערבי. לצד זאת, איראן היא מדינת לאום גאה, שמתמודדת עם חברות מיעוט החיות בתחומה (בין היתר, המיעוט הערבי) וחווה תופעות של גזענות, אפליה ולעתים גם דיכוי אלים של “האחר”. האומה האיראנית אף מבקרת בחריפות את ההנהגה שלה (באופן מסורתי, ולא רק את זו הנוכחית) במגוון נושאים, אך בה בעת שותפה לתחושת הבידוד והרדיפה שהשלטון מייצר ביחס לסביבתה הגיאוגרפית.
  • הסביבה החיצונית של איראן “המהפכנית” השתנתה אף היא באורח קיצוני. עיראק של צדאם חסין, הנמסיס הגדול שניהל מלחמה עקובה מדם נגד טהראן לאורך שנות השמונים, הפכה – בחסות ארה”ב, “השטן הגדול” – למגרש משחקים נוח להשפעה איראנית. עיראק גם ייצגה באופן מובהק את הפניית הקשב האמריקאי בשנות האלפיים להתמודדות עם הרדיקליזם האסלאמי הסוני (שכונה “הג’האד העולמי”), על גלגוליו השונים מאלקאעדה של בן לאדן ועד דאעש, במידה רבה על חשבון המאבק במהפכנות השיעית האיראנית. קריסת הגוש הקומוניסטי, היחלשות המשטרים הערביים (ששיאה ב”אביב הערבי” בתחילת העשור הנוכחי) ושינוי אופייה החילוני של תורכיה תחת ארדואן, הסירו מכשולים אידיאולוגיים וביטחוניים נוספים מדרכה של “המהפכה”. תמורות אלה הביאו בהדרגה להתבססות המשטר האסלאמי באיראן כשחקן יציב במערכת האזורית והבינ”ל, שיודע להשתמש גם בנכסים “חיוביים” לצד כלי החתרנות המסורתיים שלו, ושסכנת הפלתו מבחוץ הצטמצמה מאוד.
  • דווקא במציאות זו – של מהפכה שהתמסדה מזמן, של פער טבעי בין חזונה המקורי (בבחינת “דברים שרואים משם”) לבין המצב בפועל, ושל תמורות דרמטיות במזרח התיכון ובעולם – ישראל נותרה לבנת היסוד האחרונה בתפיסה האידיאולוגית והביטחונית של המשטר האיראני, ואולי היחידה שלא עברה שינוי בארבעים שנותיו. בפשטות, תפיסה זו רואה בישראל איום קיומי על המשטר האסלאמי ועל “המהפכה”, ועל כן יש לשאוף להשמדתה ולפעול ככל הניתן ובכל אמצעי כדי לקדם יעד זה, הלכה למעשה. זאת, גם במחיר התגמשות על עקרונות אחרים של התורה המהפכנית.
  • מקורה של תפיסה זו נעוץ בשלושה אדנים – דתי, היסטורי ואסטרטגי. רק החיבור ביניהם כמכלול יכול להסביר כיצד הפכה ישראל, שאין לה כל סכסוך טריטוריאלי או כלכלי עם איראן, לאבן הראשה באידיאולוגיה של המשטר האסלאמי ולאיום הייחוס הראשון במעלה, בראייתו. זאת, עד כדי כך שישראל נותרה סוגיה כמעט בקונצנזוס, בקרב חוגים במשטר החלוקים ביניהם בכל נושא רעיוני, ביטחוני או מדיני אחר.
הממד הדתי: מתפיסת השיעה את היהדות ועד תפיסת ח’מיני את הציונות
  • השיעה, זרם המיעוט באסלאם אך הזרם הדומיננטי באיראן, מחזיקה בתפיסה בסיסית עוינת יותר כלפי היהדות, בהשוואה לסונה, זרם הרוב באסלאם. השיעים מקפידים מאוד על דיני טהרה, ולשיטתם “כופרים”, לרבות יהודים, הם טמאים האסורים במגע. בדומה לאיסור יין נסך ביהדות, לשיעים אדוקים אסור לשתות מים מכוס שיהודי נגע בה או לאכול מזון שיהודי הכין. בנוסף, התפתחו בשיעה מגמות של חוסר סובלנות כלפי קבוצות מיעוט אחרות, שנתפסו כשותפות (בכוח או בפועל) לדיכויה ע”י הסונים. מנגד, הרוב הסוני, שהיה בטוח במעמדו העליון, גילה בדרך כלל “נדיבות של מנצחים” כלפי קבוצות מיעוט (מלבד השיעה).
  • נוכח זאת, איראן הייתה המדינה המוסלמית היחידה בה נכפו גזירות שמד על יהודים עד המאה התשע-עשרה. קהילות יהודיות אולצו להמיר את דתן לאסלאם שיעי או שהושמדו, שעה שבארצות האסלאם הסוני היהודים נהנו ממעמד של בני חסות (בערבית: אהל אלד’מה) כמי שמקבלים את עקרון האמונה באל אחד. במאה העשרים חלחלו לאיראן, בהשפעה אירופית מובהקת, גם תפיסות גזעניות ואנטישמיות, שמצאו בשיעה קרקע פורייה. יהודים הואשמו במוסריות ירודה ובהרעלת בארות, באופן שהתכתב הן עם תפיסות הנאציזם והן עם עלילות הדם מימי הביניים.
  • ח’מיני, שהניח את היסודות לתפיסה השיעית המודרנית הקוראת להשמיד את ישראל, עסק בעצמו בפיתוח הנדבך ההלכתי של שלילת היהודים. כבר בכתביו המוקדמים, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, הוא חידד את ההבחנה בין “המוסלמים הטהורים” לבין “היהודים הטמאים”, ואף כלל את היהודים ברשימת הגורמים המטמאים את המאמין, לצד חזירים, פגרים ונוזל זרע. הוא אסר על שומעי לקחו לקנות מיהודים מוצרי מזון שאי אפשר לטהרם, כגון בשר וירקות, והרבה לצטט מן הקוראן תיאורים של היהודים כמי ששקועים בחטא. לדידו, הנביא מחמד השמיד את בני שבט קריט’ה היהודים בעיר מדינה, משום שאלה השחיתו את החברה המוסלמית. בכך סיפק ח’מיני לגיטימציה, ולו בעקיפין, לחיסול יהודים גם בימיו.
  • מעבר לכך, וכדי להתאים את השיח הרעיוני לדורו, ח’מיני טווה חוט מקשר ישיר בין היהדות לבין הציונות ובינן לבין “המערב”. האיבה כלפי ישראל הייתה חלק מהותי מתפיסת עולמו הדתית הכוללת, ומהאופן בו הבין את האסלאם, את ייעודיו הרוחניים וההיסטוריים ואת המשבר אליו נקלע בעידן המודרני.
  • ח’מיני, כמו הוגים אסלאמיים רבים אחרים (סונים ושיעים) לפניו ואחריו, ראה את האסלאם כמערכת חוקים מושלמת ונצחית, שתפקידה לארגן את חיי החברה ולעצב את נפש האדם. לשיטתו, האדם, שהוא יצור חלש ובעל אופי שלילי ותאוותני מטבעו, חייב להתעלות על הגשמיות והאנוכיות שלו באמצעות דבקות רוחנית באומה האסלאמית. הדרך להשיג מטרה זו היא השלטת האסלאם על המדינה ואיחוד בין הסמכות הדתית (פוסק ההלכה) לבין הסמכות הפוליטית (הריבון).
  • באותה רוח, ח’מיני סבר כי שקיעת העולם האסלאמי לחומרנות ולמלחמות אגו והגמוניה פנימיות היא תולדת מזימה של המעצמות, במיוחד ארה”ב, לשמר את עליונותן עליו. את הציונות הוא תפס כווירוס בשירות המערב למימוש מזימה זו – החדרה של אידיאולוגיה חילונית וחומרנית ללב עולם האסלאם, שתסיט את המאמינים מדרך הישר ותשמר את שעבודם הרוחני, הפוליטי והכלכלי.
  • כפועל יוצא, ח’מיני הרבה לכתוב ולדבר על הזהות הרעיונית ועל שיתוף הפעולה המעשי בין הציונות לבין “האימפריאליזם העולמי” (בלשונו “ההתנשאות העולמית”). לדידו, מדינת ישראל היא הביטוי הבלתי נסבל ביותר של האימפריאליזם – נטע זר שנשתל במרכז המזרח התיכון כדי להנציח את דיכוי המוסלמים. יותר מכך, הקמת ישראל נתפסה על ידו כקריאת תגר על תפיסה מהותית באסלאם, לפיה היהודים אינם עם אלא עדה דתית, שאינה זכאית לריבונות בשום אופן. מבחינה זו, כל עוד ישראל קיימת, מתמודדים המוסלמים עם קושי אמוני כפול: היהודים שולטים באדמת קודש מוסלמית, והמערב הנוצרי משמר את עליונותו על האסלאם, שאמור להיות – לפי מהלכה הטבעי של ההיסטוריה – נעלה יותר. רק השמדת ישראל תפתור קושי זה.
  • העיסוק במשנתו הרעיונית של ח’מיני – שכללה גם יסודות אנטישמיים מובהקים – עלול להיתפס בטעות כשיח תיאורטי, היסטורי ואנכרוניסטי, שכן האיש מת כבר לפני שלושה עשורים ותפיסותיו בענייני דת ומדינה – שעיצבו את פני המשטר המהפכני – היו שנויות במחלוקת קשה בקרב חכמי הדת השיעים עוד בחייו. אולם, לפחות בכל הנוגע לישראל, הוא היה ונותר עד היום בגדר אורים ותומים עבור ראשי המשטר באיראן, שכולם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. הם מרבים לצטט אותו (“הוא היה אומר”, בלשון מסכת אבות במשנה) ולהיתלות בו כאילן גבוה כאשר הם מדברים על החובה להשמיד את “השטן הקטן”, “הסרטן” וסתם “האויב הציוני”.
המימד ההיסטורי: מכורש, הכופר הטרום-אסלאמי ועד השאה, “הכופר המודרני”
  • השיעה, כמו היהדות, היא דת עם זיכרון היסטורי ארוך, “פנקס פתוח” ותפיסה עצמית של נרדפות על רקע קנאה בבכורתה הדתית. המימרה “בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו” מתמצתת יפה גם את תולדות השיעה, בחוויה העצמית של חסידיה. “זכר עמלק” אצל השיעים מצוין בטקסי צום העשוראא’, בהם המאמינים משחזרים את תבוסתם הצבאית מול הסונים בקרב כרבלא (680 לספירה) ומכים עצמם עד זוב דם. “ארור המן” בגרסה השיעית התבטא בנתינת שמות שלושת הח’ליפים הראשונים באסלאם, הקדושים בעיני הסונים, לבעלי חיים – ביטוי לבוז שחשים השיעים כלפי מי שעשקו לשיטתם את ירושת הנביא מחמד מידי האמאם עלי, אבי השיעה (והח’ליף הרביעי). גם לתופעת האנוסים ביהדות ישנה מקבילה בשיעה – “תקיה”, עקרון המאפשר הסוואה והסתרה של אמונתו האמיתית של השיעי נוכח רדיפה וגזרות שמד.
  • אם בהיסטוריה המודרנית החוויה המכוננת של רדיפת היהודים היא כמובן השואה, הרי שבעיני ח’מיני וחסידיו, משטר השאה הוא מקבילו, בהשאלה, של הנאציזם. אמנם, מלחמת העולם השנייה הותירה טראומה לאומית עמוקה גם באיראן. אהדתו הגלויה של השאה רצ’א פהלוי להיטלר (שמצדו ראה בפרסים שותפים פוטנציאליים להחלשת ההשפעה הבריטית במזרח התיכון, וייחס להם מוצא גזעי ארי), ומיקומה האסטרטגי של איראן כנתיב סיוע קצר יחסית מבריטניה לברית המועצות, הביאו לפלישה סובייטית ובריטית לאיראן באוגוסט 1941. איראן הכבושה חולקה בין שתי המעצמות עד תום המלחמה, השאה הוגלה ובנו, מחמד רצ’א, הומלך במקומו.
  • חוויה קשה שניה של מעורבות זרה עברה איראן בתחילת שנות החמישים, ושיאה היה בהפיכה שחוללו ארה”ב ובריטניה בשנת 1953 נגד ראש הממשלה הפופולארי והסוציאליסטי, מחמד מצאדק. אירוע זה, שהיו כרוכים בו מאבקי כוח פנימיים ומהומות באיראן, אינטרסים כלכליים עצומים (בעיקר שימור השליטה הבריטית על ייצוא הנפט האיראני) ונגזרות אידיאולוגיות של המלחמה הקרה בין המערב לבין הגוש הסובייטי, שב והבליט את השאה (שאף ברח לתקופה קצרה מהמדינה) כעושה דברו של המערב וכמי שהמשך שלטונו תלוי בחסדי וושינגטון ולונדון.
  • הטראומה השלישית בהיסטוריה של איראן במאה הקודמת התחוללה כבר אחרי המהפכה האסלאמית, והחזירה את הסיפור לפרק הסוני-שיעי (והערבי-פרסי) בפנקס. מלחמת איראן-עיראק נמשכה כמעט עשור, עלתה לאיראנים במאות אלפי הרוגים ובמאות מיליארדי דולרים, והעמידה את עתיד המהפכה בסכנה ממשית. האיום העיראקי המשיך לרתק אליו את עיקר משאביה הצבאיים של איראן עד לכיבוש האמריקאי של עיראק והפלת צדאם חסין בשנת 2003. שנות התשעים עמדו כולן בסימן שיקום המדינה מההריסות הפיסיות והמנטליות שהותירה המלחמה. בפועל, מחוללי המהפכה האסלאמית הפסידו שני עשורים אבודים בשאיפתם לייצר סדר חדש של ממש באיראן.
  • ח’מיני ונאמניו, בפרשנות הרעיונית שנתנו לטראומות הלאומיות האיראניות, בין אם בזמן אמת ובין אם לאחור ובדיעבד, כרכו גם את היהדות, הציונות וישראל במחנה “האויב ההיסטורי”. אם השאה ותומכיו מבית נתפסו כמעין “נאצים”, הרי שהיהודים היו בבחינת “ועוזריהם”. ח’מיני תיאר את ישראל, בת בריתו האסטרטגית של השאה, כחלק מהאימפריאליזם המערבי וכשותפה בדיכוי העם האיראני. הוא האשים את ישראל באספקת ציוד העינויים למשטרה החשאית (סאוא”כ) של השאה ובהדרכת אנשיה בשיטות חקירה אכזריות, וטען שישראל רוצה להשתלט על הכלכלה האיראנית, להרוס את החקלאות המקומית ולייצר תלות איראנית ביבוא מזון מהמערב. לשיטתו, סוכנים ישראלים חדרו בעידוד השאה לכל מערכות החיים והצמתים הרגישים במוסדות הכלכלה והביטחון של איראן. הדים עכשוויים לתפיסות אלה, בתווך שבין המופרך למגוחך, ניתן לראות בהאשמות שהטיח בכיר ביטחוני איראני בקיץ 2018, לפיהן ישראל היא האחראית לבצורת המתמשכת באיראן, מאחר והיא “גונבת עננים”.
  • ברוח דומה, ח’מיני פירש כמעט כל מהלך שביצע השאה ככזה שנועד לשרת את המערב, הציונות והיהודים ולפגוע באסלאם. כך גם תיאר את “המהפכה הלבנה”, מדיניות רפורמה כלכלית בעלת אופי מערבי-חילוני-ליברלי שקידם השאה בשנות הששים. לדידו של ח’מיני, ישראל סייעה בארגון חגיגות אלפיים וחמש מאות שנים לכורש מלך פרס בשנת 1971, על מנת להלל ולספק לגיטימציה לתרבות ולעבר האליליים של איראן. במקרה אחר, הוא גינה את שינוי החוק שחייב שופטים להיות מוסלמים, וטען כי בכך סלל השאה את דרכם של שופטים יהודים, כדי שישפטו שלא לפי חוקי האסלאם. בהזדמנות נוספת, טען ח’מיני כי שבועת האמונים של אנשי צבא השאה נעשתה בשם “ספר שמימי” ולא בשם הקוראן, כדי לאפשר ליהודים ולכופרים אחרים לשמש קצינים בצבא האיראני ולשלוט על המוסלמים.
  • ברי כי משקלו של הממד ההיסטורי בתפיסה האיראנית את ישראל כאויב נשחק במידה רבה עם השנים. באיראן גדלו כבר דורות שלא ידעו את השאה, ועל הטראומות הלאומיות שעיצבו את דורו של ח’מיני הם קראו, במקרה הטוב, בספרים. כמו שהפטיר עיתונאי ישראלי על המחמאות שהוענקו בישראל לנשיא ארה”ב טראמפ, כשהעמידו את הכרתו בירושלים כבירת ישראל בשורה אחת עם הצהרת כורש, הצהרת בלפור והכרת טרומן במדינת ישראל: “טראמפ אולי שמע שהיה פעם נשיא בשם טרומן, אבל סביר להניח שאין לו שמץ של מושג מי היו בלפור או כורש”.
הממד האסטרטגי: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה (בסוריה, בלבנון, בעזה…)
  • הממדים הדתי וההיסטורי בתפיסה האיראנית-המהפכנית את ישראל כאיום קיומי משלימים זה את זה ואורגים ביחד משנה סדורה ומבוססת, שעניינה שנאה תהומית ל”ישות הציונית” ותיאורה כאויב דמוני שאין מנוס מהשמדתו. זהו מקור עוצמתה וחולשתה כאחד של התפיסה, שכן לצד אלו בישראל ובמערב המשוכנעים כי פיהם ולבם של ראשי המשטר בטהראן שווים, ועל כן חובה לעצור אותם בכל מחיר, ישנם גם מי שתופסים את משנת ח’מיני כרטוריקה עתיקה וכבליל של רעיונות אנטישמיים ממוחזרים, שמקומם בטקסים משמימים, בנאומים שאיש לא מאזין להם ובכתבים שמעלים אבק בספריות, ושלפיכך אין להתרגש מהם יתר על המידה. לדידם של האחרונים, המציאות באיראן, במזרח התיכון ובעולם בשנת 2019 מצריכה ניתוח פרופורציוני יותר של האיום הנשקף לישראל ולמערב, שחייב להישען גם על היבטים פרקטיים ופרגמטיים במדיניות האיראנית, “חפים” לכאורה מאידיאולוגיה.
  • נוכח זאת, נדרש אזכור קצר לתפיסת הביטחון הלאומי של איראן ולמקומה של ישראל בה. המשטר האיראני לא פרסם בפומבי תפיסה כזו, ולכן היא משוערת בלבד ונשענת בעיקר על הצהרות שהשמיעו בכירים איראניים מהדרג המדיני-ביטחוני לאורך השנים, כמו גם על מודלים של תפיסות ביטחון לאומי אחרות. יסודותיה הם קבלה והכרה בינ”ל של המהפכה האסלאמית והמשטר שכוננה; ערבויות לשלמותה הטריטוריאלית של איראן ולביטחונה; מיצוי משאבי הטבע (בעיקר נפט וגז) ותרגומם לרווחה כלכלית; הגמוניה אזורית (קרי השפעה וזכות וטו על המתרחש בסביבתה הקרובה ובלב המזרח התיכון); הכרה במעמד בינ”ל מוביל; והנהגת עולם האסלאם (חרף נקודת המוצא הבעייתית של השתייכות למיעוט השיעי).
  • תפיסת ביטחון זו – היונקת במישרין מאותן טראומות לאומיות שכבר הוזכרו – מכילה מתחים בין מרכיביה. למשל, בין רצונה של איראן בקדמה טכנולוגית, הכוללת גם יכולת גרעינית, לבין הימנעות מדימוי של מדינה גרעינית סוררת; בין הצורך להשתלב בכלכלה הגלובלית לבין דימוי בינ”ל שלילי שמרתיע השקעות; בין שאיפה ללגיטימציה ולמעמד בינ”ל לבין התרסה נגד הסדר האזורי והעולמי וחתירה תחתיו; ובין הרצון להנהיג את העולם האסלאמי לבין מדיניות המערערת את היציבות האזורית. כמעט בכל המתחים האלה איראן “פוגשת” גם את ישראל.
  • בבסיס תפיסת הביטחון האיראנית עומד אינטרס העל של המשטר – שרידותו ושימור יציבותו בכל מחיר. בראיית ההנהגה האיראנית, העולם המערבי – בהובלת ארה”ב ובדחיפת ישראל – מעולם לא הכיר בלגיטימציה של “המהפכה”, ולפיכך הוא שואף ופועל למיטוט המשטר האסלאמי, מאז שנת 1979 ועד היום. זאת, באמצעות שילוב בין חתרנות בזירה הפנים-איראנית לבין לחץ חיצוני בלתי פוסק (סנקציות כלכליות, איום צבאי, סיוע לאויביה של איראן), וגם אם כלפי חוץ מופגן “מתק שפתיים” כלפי איראן (דוגמת הסכם הגרעין, שפרישת ארה”ב ממנו היא הוכחה, בראיית המשטר האיראני, לכוונותיה האמתיות כלפיו).
  • כפועל יוצא, כל מהלך שנוקט המשטר האיראני בזירה הפנימית, במזרח התיכון או בזירה הבינ”ל, מוצג על ידיו כתגובה וכמענה מגננתי לאיום המערבי-ישראלי על שרידותו. יותר מכך, בשיח ההסברתי האיראני אין הפרדה בין האיום החיצוני על איראן כמדינה ריבונית לבין האיום על קיומו של המשטר – הממד הלאומי והממד האסלאמי (החורג רעיונית מגבולות איראן) חד הם.
  • חתירת איראן להגמוניה אזורית, שהחלה עוד בתקופת השאה, מתבססת על היותה מדינה בעלת שטח עצום ואוכלוסייה גדולה, על מיקומה בצומת גיאוגרפי חשוב, על מעמדה המרכזי בעולם המוסלמי, על עברה כאימפריה אזורית ותרומתה לתרבות האנושית, על משאבי הטבע שבשטחה ועל כוחה הצבאי. ככזו, איראן מזהה את מצרים ואת תורכיה כשתי מתחרות “טבעיות” על ההגמוניה, המייצגות מדינות לאום בעלות נתוני פתיחה דומים לשלה. לעומת זאת, ישראל היא מתחרה מסוג אחר, “שחקן נוער” המבקש להתמודד “בליגה של הגדולים” ולפיכך מחייבת מענה ייחודי.
  • שאיפת איראן להוביל את העולם האסלאמי עולה בקנה אחד עם ראייתה את עצמה כמעצמה אזורית. כדי לממש יעד זה, טהראן משתמשת בסל כלים מגוון, המשלב בין כפיה ואמצעים צבאיים לבין כלים “רכים” יותר – כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. בעבר כונה מכלול מהלכים זה “ייצוא המהפכה”, היינו העתקת המודל האיראני לזירות אחרות במזרח התיכון (לבנון המובהקת שבהן) ומחוצה לו, אך כיום הוא ממותג באופן “ידידותי יותר למשתמש”. הכלים העיקריים העומדים לרשות איראן בתחום זה הם מערך ה”התנגדות”, “הסהר השיעי”, הרשת האסלאמית הגלובלית, בריתות בינ”ל, פרויקט הגרעין, ההתעצמות הצבאית – ולצדם גם המאבק בישראל.
  • מערך ההתנגדות מורכב ממשטרים, ממדינות “בדימוס” ומארגונים שפועלים באמצעות טרור נגד אינטרסים ישראליים, אמריקאים ומערביים וחותרים תחת משטרים מתונים באזור, באופן המשרת, במישרין או בעקיפין, את האינטרסים של איראן. טהראן היא המנוע הכלכלי, הצבאי והפוליטי של מערך זה, שחוליות מרכזיות בו הן חזבאללה בלבנון וכיום גם בסוריה, המיליציות השיעיות בעיראק, בסוריה ובאפגניסטאן, המורדים החות’ים בתימן, גא”פ ברצועת עזה, ובמידה מסוימת (אך באופי שונה של זיקה) גם משטר אסד בסוריה, חמאס, ארגונים פלסטיניים “חילוניים” וחלק מארגוני האסלאם הרדיקלי הסוניים.
  • “הסהר השיעי” והרשת האסלאמית הגלובלית מאפשרים לאיראן להרחיב את מעגלי ההשפעה שלה גם לזירות מורכבות או רחוקות יותר – בין אם ב”מרחב המחיה” השיעי הטבעי שלה (למשל, בקרב המיעוט השיעי בסעודיה, הרוב השיעי בבחרין והרוב השיעי בעיראק, שלכולם מערכת יחסים סבוכה יותר ואוטומטית פחות עם איראן); ובין אם בקהילות אסלאמיות (שיעיות וסוניות) ברחבי העולם (מרכז אסיה, אפריקה, דרום אמריקה, הבלקן).
  • הבריתות הבינ”ל כוללות הסכמים ושיתופי פעולה כלכליים, דיפלומטיים וצבאיים עם מעצמות עולות כמו רוסיה, סין והודו. הן משמשות את איראן במאבקה נגד הניסיונות האמריקאים והישראליים להטיל עליה סנקציות או לגבש מהלכים דיפלומטיים נגדה, אך גם כדי להעמיק את נוכחותה בזירות מזרח תיכוניות שבהן מעצמות אלה נוכחות. דוגמאות מובהקות לכך הן ברית האינטרסים בין איראן לבין רוסיה שהצילה את משטר אסד בסוריה מקריסה, והמאמץ האיראני “לחבק” את הודו, הבולט למול ניסיונותיהן הנגדיים של ישראל וסעודיה לכונן ברית יציבה עמה.
  • פרויקט הגרעין הוא עמוד התווך של מערך הביטחון האיראני ושל תפיסת הביטחון הלאומי שלה. השלמת יכולת גרעינית צבאית – אם וכאשר איראן תפר את ההסכם עליו חתמה עם המעצמות בשנת 2015 ושארה”ב פרשה ממנו בשנת 2018 – תשרת את שאיפתה של איראן להבטיח את ביטחונה, כלכלתה, מעמדה האזורי והבינ”ל, ובכלל זה להשיג איזון אסטרטגי מול ישראל. במקביל, איראן בונה מאז תחילת שנות האלפיים את הצבא הגדול ביותר במזרח התיכון, בעל יכולות אסטרטגיות מרשימות בכל מימדי הלחימה, שנועד להקנות לו יכולות הרתעה ובמקרה הצורך אף הכרעה.
  • קריסת משטרו של צדאם חסין בעיראק בשנת 2003 דחקה את הזירה העיראקית מראש רשימת איומי הייחוס של איראן לשוליה. יותר מכך, עיראק הפכה מאיום להזדמנות. במקביל, סעודיה “דילגה” בהדרגה לחלק העליון של רשימה זו, שכן הסתלקות האיום העיראקי הותירה את איראן בודדה בצמרת האיומים על ביטחונה הלאומי של ריאצ’, ובהתאם הובילה את זו לבנות את כוחה מול טהראן. אבל, בבדידות מזהרת בראש טבלת איומי הייחוס של איראן, נותרו ארה”ב וישראל, אותם “שטן גדול” ו”שטן קטן” מימי ח’מיני.
“לא יכרע ולא ישתחווה”: ישראל כאויב ייחודי בעיני המשטר האיראני
  • “המתקפה התרבותית” שמנהלת ארה”ב נגד איראן, מוטיב מרכזי במשנת ח’מיני, עודנה עומדת במרכז סדר יומה של ההנהגה האיראנית. זו מזהירה חדשות לבקרים מפני חדירת תרבות המערב, המכרסמת בערכי החברה האסלאמית ובחוסן משטרה. מסרים אלו משמשים גם כלי מקובל לתליית האשם במערב, כמי שאחראי לבעיותיה החברתיות והכלכליות של איראן. אולם, הם גם משקפים היטב כי האיום “הרך” שמציבה התרבות המערבית על אושיות המהפכה האסלאמית רק מתעצם ככל ששתי המדינות מנהלות ביניהן שיח ומגשרות באמצעים דיפלומטיים (דוגמת הסכם הגרעין) על המשקעים ההיסטוריים ועל המתחים הדתיים. מבחינה זו, ההתקרבות והשיח הבונה מסוכנים בראיית המשטר האיראני אפילו יותר מהמתיחות ומהשיח האלים, שצברו תאוצה מחודשת מאז פרישת ממשל טראמפ מהסכם הגרעין במאי 2018.
  • במקביל, איראן ממשיכה לראות בנוכחות הצבאית האמריקאית במזרח התיכון (ובמרכז אסיה) איום ישיר על כוחותיה, נכסיה וחופש התנועה שלה “במגרשה הביתי” – מימי המפרץ הפרסי ומיצרי הורמוז. מפגני הנוכחות של שני הצדדים במרחב ימי זה כבר הולידו בשנים האחרונות כמה חיכוכים מתוקשרים, שעליהם נוספו התנגשויות במסגרת המערכות בעיראק, בסוריה ובתימן.
  • למרות כל זאת, ניכר שוני מהותי בין יחסה של איראן לארה”ב ולאויביה המרכזיים בעולם הערבי (עיראק בעבר וסעודיה כיום) לבין יחסה לישראל. עם ארה”ב, עיראק וסעודיה התנהלו ומתנהלים כל העת מגעים, ברמת בשלות זו או אחרת, להפחתת מתחים ולהשגת הבנות (ולו זמניות ונקודתיות). ברקע גם נשמעים קולות שונים במשטר האיראני, לאורך העשורים האחרונים, בשאלה האם ועד כמה ניתן להתפשר עם אויבים אלה. בין השורות, כלפי ארה”ב קיימת אמנם איבה עמוקה אבל גם מידה מסוימת של הערצת העוצמה, שהאיראנים לא יודו בה בפומבי; ואילו כלפי העולם הערבי קיימת התנשאות מסוימת, שמקורה בתפיסה העצמית לפיה התרבות הפרסית עליונה, עתיקה ומתקדמת יותר מזו הערבית. כך או כך, אלו גם אלו הם יריבים שאפשר להתפשר עמם ולהגיע עמם להסכמות, זמניות וטקטיות ככל שיהיו.
  • מנגד, ישראל היא המדינה היחידה כלפיה הרטוריקה האיראנית חריפה באופן קיצוני – לרבות קריאה מפורשת להשמדתה – והמדיניות הכוחנית והמתריסה בעניינה מצויה בקונצנזוס. יכולותיה האסטרטגיות של ישראל, התמיכה האיתנה שמעניקה לה ארה”ב ומהלכיה להצרת צעדי איראן בתחום הגרעיני ובמגרש האזורי נתפסים בטהראן כאיום קיומי. בכירים צבאיים איראניים, כמו גם שופרות התעמולה של המשטר, מרבים להתייחס לאיום הגרעיני שמציבה ישראל, בראייתם, על האזור כולו, בעוד מהלכיה של טהראן בתחום הגרעיני הם לצרכים אזרחיים בלבד ו”למטרות שלום”.
  • בהיסטוריה הפוליטית של תקופת המהפכה מוכר רק קול ממסדי חריג אחד בעניין ישראל – עבדאללה נורי, איש דת שכיהן כשר הפנים בממשל ח’אתמי, ושטען בשנת 1998, בהתייחסו לתהליך המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים, כי איראן אינה צריכה לאמץ קו קיצוני יותר מזה של הפלסטינים עצמם, שהם הצד הישיר בסכסוך עם ישראל. בלשונו הציורית טען נורי, כי “הסיר אינו צריך להיות חם יותר מהמרק”. על עמדה יוצאת דופן זו, כמו גם על קו רפורמיסטי קיצוני שקידם בענייני משרדו, הוא שילם במשרתו, נשלח לכלא וירד מבמת הפוליטיקה האיראנית. המקרה של נורי, לפני עשרים שנים ובוודאי היום, היה יוצא דופן, ורחוק מלהעיד על הכלל.
  • המעמד הייחודי של ישראל כאויבת מעוגן בתפיסה אוטנטית של ההנהגה האיראנית, לפיה ישראל “מקיפה” את איראן מכל עבריה ופועלת בכל מגרש אפשרי נגד האינטרס האיראני. לפי תפיסה זו, ישראל בוחשת בזירה הפנימית האיראנית, ומעורבת עמוקות במדינות שסביבה, ב”מרחבי המחייה” ובאזורי ההשפעה המסורתיים שלה – מהחבל הכורדי בעיראק, דרך ארמניה ואזרביג’אן ועד לרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר במרכז אסיה. זאת, בנוסף ל”חתרנות” הישראלית בעולם הערבי הסוני (במיוחד סעודיה ושותפותיה במפרץ הפרסי, כאזור השפעה איראני מובהק) ולדחיפתה את ארה”ב ואת העולם המערבי לבודד את איראן ולמוטט את המשטר האסלאמי.
  • השאיפה להגיע למאזן אסטרטגי עם ישראל מעניקה לאיראן, לשיטתה, הצדקה לפיתוח מענה ליכולות שהיא מייחסת לישראל, כמו גם להפעלת כוח נגדה בזירות אחרות. בראיית המשטר האסלאמי, חלק מהביטחון הלאומי של איראן מושג מחוץ לגבולותיה, כך שפיגוע שמבצעים כוחות “התנגדות” פלסטיניים נגד צה”ל ברצועת עזה או ירי רקטות ארוכות טווח של חזבאללה מדרום לבנון לעומק ישראל – הוא בבחינת קו הגנה קדמי וראשון של איראן עצמה מול האיום שמציבה עליה ישראל.
  • כשם שההנהגה הישראלית מייחסת רצינות רבה להצהרות האיראניות בדבר השמדת ישראל, כך גם ההנהגה בטהראן מוטרדת באמת ובתמים מהאפשרות שישראל תממש את איומיה לבצע תקיפה אסטרטגית נגד אתרי הגרעין והטילים ארוכי הטווח באיראן. שיח ההרתעה ההדדי בין בכירי שתי המדינות, ברוח המשפט “אני מציע לאיראן/לישראל (מחק את המיותר, תרתי משמע) שלא לבחון את רצינות כוונותינו ועוצמת יכולותינו”, מתנהל אמנם כבר שלושה עשורים (לפחות), אבל לא הוליד בטהראן שאננות של אפקט “זאב זאב”. להיפך, מעת לעת מדווח בתקשורת על העלאת כוננות בכוחות הביטחון האיראניים, נוכח חשש מכוונת ישראל לתקוף בשטחם, ובאופן קונקרטי את מתקני הגרעין. חששות אלה קיבלו משנה תוקף בשנת 2018, נוכח השילוב שבין פרישת ארה”ב מהסכם הגרעין, התיאום האסטרטגי ההדוק בין הממשל האמריקני הנוכחי לבין ממשלת ישראל, והתהודה – הרחבה באופן משמעותי בהשוואה לעבר, ולעתים אפילו בלעדית – שסיפקה ההנהגה הישראלית בשנה האחרונה למבצעים מודיעיניים מורכבים על אדמת איראן ובשטחן של שותפותיה. איראן, שכאמור יש לה זיכרון היסטורי ארוך, מכירה היטב את תקדימי התקיפה הישראלית נגד הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981 ונגד הכור הגרעיני בסוריה בשנת 2007 (אחד מאותם מבצעים שזכו לתהודה רחבה בשנה שעברה). תזכורות “קטנות” יותר היא מקבלת בשנים האחרונות באופן שוטף, בדמות התקיפות שמבצעת ישראל להשמדת תשתיות, אמצעי לחימה וטכנולוגיה איראניים במרחב הסורי-לבנוני, במסגרת “המערכה שבין המלחמות” (מב”מ).
  • מערכה זו, שכללי המשחק הלא-כתובים שלה תחמו אותה לרף של עימות עקיף (על פי רוב), המאפשר לשני הצדדים לשלוט בגובה הלהבות ולהימנע מהסלמה לא רצויה ומ”יציאה משליטה”, הפכה במהלך שנת 2018 לעימות ישיר, שבשיאו ישראל הרגה איראנים על אדמת סוריה, בכמה הזדמנויות, ואף נתנה לכך תהודה פומבית. הכללים השתנו נוכח המציאות הביטחונית והפוליטית שהתהוותה בסוריה אחרי כמעט עשור של מלחמת אזרחים (שהחלה כהזדמנות עבור ישראל להתפוררות האיום בחזית רמת הגולן, והפכה בהדרגה לאיום חמור הרבה יותר, בדמות חזית איראנית שניה בגבולה הצפוני, אחרי לבנון), ההבנות שגובשו בין ישראל לבין רוסיה, שעודנה “בעלת הבית” האמתית בסוריה, והמאמץ הישראלי לדחוק את רגלי טהראן בזירה זו. ברקע, ישראל קיבלה “תזכורות” ליכולת ההיזק האיראנית גם בעזה, שהחיכוך היום-יומי עמה לבש פנים חדשות ומורכבות מבעבר.
  • כללו של דבר, החיבור בין משטמה עמוקה, שמקורה באידיאולוגיה דתית ובאתוס היסטורי, לבין תפיסה אסטרטגית הממפה את תמונת האיומים כלפיו, הפכה את ישראל, בראיית המשטר האסלאמי, לאויב ייחודי וקבוע. זהו אויב שאין בשום אופן להתפשר עמו; שיש להציב מענה הולם ליכולותיו האסטרטגיות; ולפעול באופן יזום ומעשי כדי לפגוע בו, על מנת להחלישו ולהביא, לאורך זמן, לקריסתו הסופית. נקו מכך את הממד הדתי ואת היסודות הגזעניים, ותקבלו תמונת ראי של תפיסת האיום האיראני בעיני ישראל.

[1] דב דל הוא סא"ל במיל' בעל ניסיון של עשרים שנות מחקר מודיעיני במגוון תפקידים בחטיבת המחקר באמ"ן. כיום אזרח עובד צה"ל .