היחס ליהודים, לישראל ולשלום בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית לכיתות י"א, י"ב שהודפסו בשנים 2017-18

לימודי היסטוריה (כתה י

לימודי היסטוריה (כתה י"א, חלק ב' (2017) עמ' 52)

מתמטיקה (כתה י

מתמטיקה (כתה י"א הומאנית (2017) עמ' 30)

לימודי היסטוריה (כתה י

לימודי היסטוריה (כתה י"ב, טיוטה (ללא תאריך [2018]) עמ' 141)

(לימודי גיאוגרפיה, כתה י

(לימודי גיאוגרפיה, כתה י"א, חלק ב' (2017) עמ' 66)

ד"ר ארנון גרויס
תמצית מנהלים[1]
  • מחקר זה משלים ארבע שנים של פעילות מחקרית שבמהלכה נבדקו 364 ספרי לימוד לכיתות א'- י"ב שהוצאו לאור ע"י הרשות הפלסטינית (רש"פ) בשנים 2013 – 2018. מטרת פרוייקט המחקר הזה הייתה לבדוק את היחס ל"אחר" היהודי-ישראלי ולאפשרות של פתרון הסכסוך עם אותו "אחר" בדרכי שלום, ברוח הסכמי השלום הידועים בשם "הסכמי אוסלו" שנחתמו ע"י שני הצדדים בשנים 1993 – 1995. הפרוייקט הניב שלושה מחקרים. הראשון פורסם בספטמבר 2017 וכיסה 201 ספרים במקצועות לימוד שונים.[2] 118 ספרים נוספים שהודפסו ברובם ב-2017 נבדקו במהלך 2018 במחקר נפרד.[3] המחקר הנוכחי כולל 45 ספרי לימוד שהוצאו לאור בשנים 2017 – 2018 לכיתות י"א וי"ב. חלקם מהווים מהדורות סופיות שהחליפו מהדורות טיוטה לספרי כתה י"ב ונצפו בהן שינויים, הן לטובה והן לרעה.
  • התמונה הכללית שנחשפה במהלך הפרוייקט מדכאת והמחקר הנוכחי אינו משנה אותה: ילדים ונוער בבתיה"ס הפלסטינים לומדים שפתרון של שלום לסכסוך איננו אופציה. להיפך. עפ"י הספרים הנלמדים יש לשחרר את פלסטין מ"הכיבוש הציוני" באמצעות מאבק מזויין המכונה "מהפיכה [ת'וורה]" והכולל במסגרתו פעולות טרור המכונות "מבצעים של הקרבה עצמית [עמליאת פדאיה]". מזעזע לגלות בהקשר זה איזכור באחד הספרים של "מבצע מינכן" של 1972, "מבצע" שבו נטבחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה (לימודי היסטוריה, כתה י"א, חלק ב' (2017) עמ' 54). אלה המבצעים פעולות מסוג זה נקראים "המקריבים עצמם [פדאיון]" ואלו מביניהם שנהרגים או נאסרים נחשבים ל"מרטירים [שוהדא']" ו"שבויים [אסרא]", בהתאמה. למאבק לשחרור ניתנים קווי אופי דתיים ע"י שימוש במושגים אסלאמיים מסורתיים של "מלחמת קודש [ג'יהאד]", "עמידה-על-המשמר [ריבאט]" ו"מרטיריות [שהאדה]" ומטרה מרכזית של מאבק השחרור היא שחרורו של מסגד אלאקצא בירושלים, הקדוש למוסלמים, משליטת היהודים.
  • המאבק לשחרור מהכיבוש אינו מוגבל לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הכוונה היא לכל הארץ מנהר הירדן לים התיכון, מאחר שהכיבוש הציוני התחיל בהגדרה ב-1948, במה שמכונה "אסון [נכבה]", ולא ב-1967. שטח ישראל בגבולותיה מלפני 1967 מכונה "השטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1948" (ניהול וכלכלה, כתה י"א, חלק ב' [יזמות ועסקים] (2017) עמ' 55). ישראל שמלפני 1967 איננה מוצגת אף פעם כמדינה ריבונית לגיטימית. היא איננה מופיעה ע"ג מפות – שם היא מוחלפת בכל שטחה ע"י "פלסטין". אפילו שמה מוחלף בטקסט ברוב המכריע של המקרים ע"י הכינוי "הכיבוש הציוני" או "הישות הציונית" וזו אמורה להיעקר מהמזרח התיכון (לימודי היסטוריה, כתה י"ב, טיוטה (ללא תאריך [2018]) עמ' 145[4]). ערים בתוך ישראל שמלפני 1967, כמו נצרת, יפו, חיפה, עכו, טבריה, באר שבע ואשקלון, מוצגות כערים פלסטיניות. אלה הקרויים "פליטים פלסטיניים" וחמשת מיליוני צאצאיהם אמורים לשוב אל אותו חלק עצמו של פלסטין המשוחררת ובכך ה"אסון" בן שבעים השנה יסתיים.
  • למעשה, הדלגיטימציה לא נעשית רק לישראל, אלא גם לעצם נוכחותם בארץ של ששת מיליוני אזרחיה היהודים. הם מוצגים כמתיישבים קולוניאליסטים המונעים ע"י רגשות גזעניים (לימודי היסטוריה, כתה י"ב [הומאנית], (2018) עמ' 5) אשר כבשו את פלסטין, טבחו וגרשו רבים מתושביה המקוריים והם מחזיקים את השאר תחת כיבוש עד היום הזה. המעמד הבלתי לגיטימי של היהודים בארץ בעיניהם של המחנכים הפלסטינים מתבטא היטב בהיעדרותן הבולטת מהמפה של ערים אשר נוסדו ע"י יהודים בארץ בזמן המודרני, או שהן מוצגות בשמות ערביים. שמה של תל אביב, למשל, מתורגם ל"תל אל-רביע" ואילת מופיעה כ"אום אל-רשראש".
  • לא זו בלבד שנעשית דלגיטימציה לנוכחות היהודים בארץ היום. נשלל מהם גם עברם בארץ, כמו גם מקומותיהם הקדושים בה אשר מוצגים כמקומות הקדושים למוסלמים בלבד, כולל הכותל המערבי בירושלים ומערת המכפלה בחברון. תפיסות היהודים באשר לקשריהם ההיסטוריים לירושלים במיוחד מתוארות כ"טענות חסרות שחר", "אמונות טפלות", "אגדות", "אשליות" ו"נרטיבים מעוותים" (השפה הערבית 1: קריאה, דקדוק, משקלי שירה והבעה – המסלול האקדמי, כתה י"ב (2018) ע"ע 38 – 39) והם עצמם מוצגים כ"פולשים" וכ"גזלנים" (שם, עמ' 46).
  • וכאילו הדלגיטימציה המסיבית הזאת של קיום ישראל ושל עצם הנוכחות היהודית בארץ אין בה די, ספרי הלימוד של הרש"פ כוללים גם קטעי דמוניזציה רבים של ישראל ובמידה פחותה יותר – של היהודים. ליהודים נעשית דמוניזציה בשני הקשרים אסלאמיים: כעם שאיננו מציית לאל ואף פוגע בקדושתו, עפ"י פסוקים קוראניים, וכקבוצה עויינת לנביא האסלאם ולמוסלמים הראשונים בערב. הרושם של האשמות אלה על דרך חשיבתם של פלסטינים צעירים שהם בעלי נטיה דתית באופן יחסי חייב להיות כבד, באופן שמעמיד את היהודים בישראל היום באור שלילי ביותר אפילו לפני הדמוניזציה שנעשית להם בהקשר הסכסוך הנוכחי.
  • לישראל, שאליה מתייחסים לרוב בכינוי "הכיבוש הציוני", נעשית דמוניזציה לגבי אספקטים שונים של הסכסוך, מעבר ל"חטאה הקדמון" של עצם היווסדה: היא מואשמת בביצוע מעשי טבח בפלסטינים, ברצח מנהיגים פלסטינים, בהרס כפרים פלסטיניים, בגרימת סבל לילדים פלסטינים, בתוקפנות, בהפרת החוקים והאמנות הבינלאומיים, ביחס גרוע ל"שבויים" הפלסטינים, בהפקעת אדמה פלסטינית, עקירת עצים, גרימת אבטלה בקרב הפלסטינים, הגבלת תנועתם החופשית של הפלסטינים, מעצר תלמידי בתי"ס, גרימת נזקים לכלכלה הפלסטינית, זיהום הסביבה הפלסטינית ואפילו סיכון הבטחון התזונתי של הפלסטינים ומידבור פלסטין. יתכן שלחלק מההאשמות האלה יש גרעין עובדתי אבל הן מוגזמות באופן גס ביותר. מפעולות האלימות של הפלסטינים שאולי תרמו ליצירת המצב הזה, לפחות חלקית, מתעלמים ספרי הלימוד לחלוטין.
  • מה שמגביר את הדמוניזציה הוא העדר כל מידע אובייקטיבי בספרי הרש"פ על ישראל והיהודים שעשוי היה לאזן אותה במקצת. כמו-כן, אין ספרי הלימוד של הרש"פ מתייחסים לפרט היהודי-ישראלי כאל בן-אנוש רגיל. ההתייחסות אליהם היא כאל קבוצה בלבד, על כל המשמעויות הנלוות לכך של ניכור ואיום, דבר ההופך אותם למטרה לגיטימית לאלימות. ואכן, השימוש באלימות נגד ישראל והיהודים נחשב בספרי הלימוד של הרש"פ כלגיטימי מבחינה דתית – מתוך הגנה על האסלאם ועל מקומותיו הקדושים בארץ, מבחינה מוסרית – לאור ראייתם כרעים מיסודם, מבחינה חוקית – כי הם מוצגים ככובשים זרים בסתירה לחוק הבינ"ל, ומבחינה הגיונית – כי הם מהווים לכאורה איום קיומי על העם הפלסטיני. שלום ודו-קיום עימם אינו יכול להוות אופציה לאור האינדוקטרינציה הזאת.
  • כך תורמים ספרי הלימוד של הרש"פ להנצחת הסכסוך. יתירה מזו, אחד הממצאים של המחקר הנוכחי הוא שסוג זה של אינדוקטרינציה הורחב לכל מקצועות הלימוד, ביחוד מתמטיקה, והוא גם מופיע בספרי לימוד מקצועיים כגון "עסקים קטנים" ו"ניהול וכלכלה" במגמת יזמות ועסקים, וב"יזמות בעסקים" של המגמה הטכנולוגית. על כל אדם התומך באידיאל של פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום להרים את קולו בדרישה שהרש"פ תשנה את תכנית הלימודים המלחמתית הזאת כתנאי מקדים לכל מהלך לקראת שלום. זאת, בהתאם למחוייבויותיה בתוקף הסכמי אוסלו אשר מהווים את הבסיס לעצם הקמתה ופעולתה. השינויים לטובה שנצפו במקרים בודדים במעבר מספרי הטיוטה למהדורות הסופיות של ספרי הלימוד לכתה י"ב מוכיחים כי הדבר ניתן לביצוע.

     

[1] זהו מחקר משלים למחקר שנכתב ע"י ד"ר ארנון גרויס, בהזמנת המרכז לחקר מדיניות המזרח התיכון בהנהלת דוד בדין ומרכז שמעון ויזנטל. המחקר הקודם התפרסם באתר מרכז המידע למודיעין ולטרור ב-22 ביולי 2018: "ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית: ההתייחסות ליהודים, לישראל ולשלום (השלמה ועדכון, יוני 2018)".

[2] https://www.terrorism-info.org.il/app/uploads/2017/12/H_259_17.pdf

[3] https://www.terrorism-info.org.il/app/uploads/2018/07/H_184_18.pdf
[4]
הושמט במהדורה הסופית מאוגוסט 2018.