“הטרור העממי” הפלסטיני ביהודה ושומרון ירד בהיקפו במחצית הראשונה של 2018 למרות העברת שגרירות ארה”ב לירושלים ולמרות הסתה בלתי פוסקת של חמאס להצטרף ל”צעדות השיבה” האלימות

כללי

במחצית הראשונה של שנת 2018 (עדכני ל-17 ביוני 2018) בוצעו עשרים פיגועי טרור עממי, רובם פיגועי דריסה (שבעה) ודקירה (שבעה). האחרון שבהם היה פיגוע דקירה בו נפצעה באורח קשה צעירה בעפולה מידי שוהה בלתי חוקי מג’נין. מרבית הפיגועים בוצעו ביהודה ושומרון (17), שניים בשטח ישראל ואחד במזרח בירושלים. בפיגועים הללו נהרגו חמישה בני אדם, שלושה מהם חיילים.

• נתונים אלו מסמנים ירידה בולטת בהיקף “הטרור העממי” וברמת הקטלניות שלו בהשוואה לשנת 2017, המשך למגמה מתמשכת של ירידה בהיקף פיגועי הטרור העממי מאז מרץ 2016. במקביל התקיימו הפגנות והפרות הסדר ברחבי יהודה ושומרון בעצימות נמוכה. הירידה בהיקף הטרור העממי ובקטלניות שלו, והעצימות הנמוכה יחסית של ההפגנות והפרות הסדר, בולטים דווקא לנוכח “צעדות השיבה” האלימות ברצועת עזה, העברת שגרירות ארה”ב לירושלים, וימי אזכור וזיכרון למיניהם (“יום הנכבה”, “יום הנכסה”, “יום האדמה”, “יום האסיר הפלסטיני”). חמאס וארגוני הטרור האחרים קיוו שהאירועים ברצועה, טקס העברת שגרירות ארה”ב לירושלים ואירועים נוספים יבעירו את השטח ברחבי יהודה ושומרון, וייתנו ממד כלל-פלסטיני לצעדות ברצועת עזה, אך תקוותם נכזבה.

מדוע לא הצליחה חמאס להעתיק את הצעדות, האלימות והטרור המלווים אותם, ליהודה ושומרון? מדוע מתנהל הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון באדישות יחסית ואין הוא יוצא להפגין בהמוניו לנוכח האירועים ברצועה, שהביאו למספר גדול של נפגעים? מדוע לא הביאה העברת השגרירות האמריקאית למחאה עממית רחבת היקף, בירושלים וברחבי יהודה ושומרון? מדוע לא הצליחו האירועים ברצועה ובירושלים להניע צעירים פלסטינים, מבצעי “הטרור העממי”, לבצע פיגועים ולתת תנופה הטרור העממי?

• אין בידינו הסבר חד-משמעי לשאלות שהמצב ביהודה ושומרון מציב בפנינו. יעילות שירותי הביטחון הישראלים ופעילותם המוצלחת של שירותי הביטחון הפלסטינים יכולים לספק מענה חלקי בלבד לשאלות הללו. מעבר להסברים בתחום הביטחוני והסיכולי אפשר גם, שהתשובה היא בתחום תחושת הציבור הפלסטיני כי הסלמה ביהודה ושומרון עלולה לגבות ממנו מחירים כבדים, ובעיקר בתחום הכלכלי, שאין לו כל עניין (לפחות בעיתוי הנוכחי) לשלם אותם. יתכן גם, כי קיימת רתיעה, לפחות בקרב חלק מהציבור, מפעולות מחאה ומפיגועי טרור עממי, העלולים להתפרש כתמיכה בחמאס, בעוינות שהיא מפגינה כלפי הרשות, ובאסטרטגיה החדשה, שחמאס אימצה לעצמה ברצועת עזה. זאת ועוד, סקרי דעת קהל מעידים, כי קיימת עויינות מתמשכת כלפי אבו מאזן ומנהיגותו, דבר הפוגע במוטיבציה של הציבור הרחב ליטול חלק במחאות הנתפסות כהזדהות עם הרשות במדיניותה כלפי ארה”ב וישראל.
• זאת ועוד, מניתוח תגובות הציבור הפלסטיני בשנים האחרונות עולה כי הנושא הדתי עלול לאחד אותו, להוציא אותו לרחובות, ולהגביר את מוטיבציה לפיגועים. דוגמא מובהקת לכך הינה האירועים בהר הבית שהחלו לאחר פיגוע הירי ב-14 ביוני 2017, והחלטת משטרת ישראל להציב גלאי מתכות בכניסה למתחם הר הבית, שהוציאו רבבות פלסטינים לרחובות לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון הישראליים. לעומת זאת אירועים הנושאים אופי פוליטי מובהק, גם כאלו הקשורים לירושלים, עברו ללא הפרות סדר משמעותיות ולא הביאו לעלייה במפלס הפרות הסדר ובהיקף פיגועי “הטרור העממי”.
• חרף האמור לעיל, ניסיון העבר ביהודה ושומרון מלמד, כי אירועי התקלחות “נקודתיים” (“טריגרים”) עלולים להביא להשתנות מהירה במציאות הביטחונית. זאת על בסיס התפרצות משקעים שליליים, שתקופה ארוכה לא באו לידי ביטוי משמעותי ביהודה ושומרון, למשל: הזדהות עם האבדות הרבות ברצועה; השראה מתמשכת של אירועי “ההתנגדות העממית” ברצועת והרגשות השליליים המצטברים, שיוצרת מדיניות ארה”ב (העברת השגרירות, “עסקת המאה”).

האחרון שבפיגועי “הטרור העממי”: פיגוע הדקירה בעפולה

• ב-11 ביוני 2018 בשעות הצהריים נדקרה צעירה בת 18 בעפולה כאשר המתינה לאוטובוס. הצעירה נפצעה באורח קשה. בעקבות הדקירה החל מרדף אחר הדוקר. לאחר כשעה איתרו כוחות הביטחון את החשוד בדקירה. הוא נורה, נפצע ונתפס על ידי כוחות הביטחון. הדוקר הוא פלסטיני מג’נין, אשר שהה בישראל באורח לא חוקי. ברשותו נמצאה סכין (דיווחי התקשורת הישראלית, 11 ביוני 2018).
• בתקשורת הפלסטינית דווח, כי מבצע פיגוע הדקירה הוא נור אלדין אלשנאוי, בן 22, מג’נין. אלשנאוי למד באוניברסיטת אלקדס הפתוחה. קרובי משפחה וחברים סיפרו, כי היה דתי . לטענתם הוא ביצע את הפיגוע כנקמה על פעולות ישראל בירושלים ובהר הבית (פאלאינפו, 11 ביוני 2018). לנור אלדין אלשנאוי, היה דף פייסבוק פעיל בו העלה פוסטים שונים. מעיון בתכני הפוסטים בדף הפייסבוק שלו עולה, כי הוא היה דתי וקרא להתפלל בירושלים וקרא ל”התנגדות” (קרי: ביצוע פיגועי טרור). בין הפוסטים שהעלה: “ירושלים קו אדום”, קריאה להתפלל לאל ולכרוע ברך, תמונות של הקוראן, תמונות משותפות שלו עם חברים על רקע הר הבית ופוסט המאדיר את גיבורי “ההתנגדות” בג’נין (דף הפייסבוק של נור אלשנאוי).

פיגועי “הטרור העממי” (“ההתנגדות העממית”) ביהודה ושומרון במחצית הראשונה של 2018

פיגוע הדקירה בעפולה היה האחרון בפיגועי “הטרור העממי” (“ההתנגדות העממית”) שבוצעו בתמיכת הרשות הפלסטינית ופתח. “ההתנגדות העממית” אינה מחאה שקטה המתבצעת בדרכי שלום, כפי שכינה אותה אבו מאזן, אלא היא עושה שימוש מאסיבי באלימות ובאמצעי טרור קטלניים. ה”התנגדות העממית” מתבצעת במסגרת אסטרטגיה, עליה הוחלט בוועידה השישית של פתח לפני כתשע שנים (אוגוסט 2009). בהודעת הסיכום של “המועצה המרכזית של אש”ף (15 בינואר 2018) הופיעה גם הקריאה להמשך “ההתנגדות העממית” ולתמיכה בה.^[1] פיגועי “הטרור העממי” במחצית הראשונה של 2018 (עדכני ל-17 ביוני 2018) התאפיינו בירידה משמעותית בהשוואה לפיגועים שבוצעו ב-2017. בראייה לאחור, זוהי מגמה מתמשכת מאז הגיע “הטרור העממי” לשיאו בתקופה שבין אוקטובר 2015 למרץ 2016 (בתקופה זאת בוצעו עשרות פיגועים משמעותיים מידי חודש).

• בסה”כ בוצעו מ-1 בינואר ועד 17 ביוני 2018 עשרים פיגועים משמעותיים^[2] (רשימת הפיגועים ראו טבלה בנספח). זאת, לעומת 47 פיגועים משמעותיים, שבוצעו במחצית הראשונה של שנת 2017 ו-35 פיגועים, שבוצעו במחצית השנייה של 2017 (סה”כ בוצעו 82 פיגועים במהלך שנת 2018). מרבית הפיגועים במחצית הראשונה של 2017 (17) בוצעו בשטחי יהודה שומרון, פיגוע אחד בוצע במזרח ירושלים ושניים בשטח ישראל (ניסיון דריסה בעכו שבוצע על ידי אזרח ישראלי ופיגוע דקירה בעפולה שבוצע על ידי תושב ג’נין). בפיגועים הללו נהרגו חמישה בני אדם, שלושה מהם חיילים (לעומת 18 הרוגים בפיגועי “הטרור העממי” במהלך 2017).
• רוב הפיגועים היו פיגועי דריסה (שבעה), פיגועי דקירה (שבעה) וחמישה פיגועי ירי. בפיגוע אחד הושלך לוח שיש שגרמו למותו של חיל בעת פעילות מבצעית של כוחות הביטחון. מרבית הפיגועים כוונו נגד חיילי צה”ל (דריסת חיילים בעמדות בידוק, ירי לעבר עמדות צה”ל). יש לציין שמשך כל התקופה נמשכו אירועי יידוי האבנים והשלכת בקבוקי התבערה בעיקר בצירים בולטים ביהודה ושומרון המסכנים את חיי הנוסעים בכבישים אלה.

פיגועים משמעותיים שבוצעו במחצית הראשונה של 2018 (עדכני ל-17 ביוני)

פיגועי “הטרור העממי” במחצית הראשונה של 2017

פיגועי “הטרור העממי” במחצית השנייה של 2017

התפלגות “הטרור העממי” על פי סוגי הפיגועים בשנת 2018

סיכולי פיגועים

לדברי ראש שירות הביטחון הכללי, נדב ארגמן סוכלו במחצית הראשונה של 2018 כ-250 פיגועים משמעותיים. יותר מ-400 פלסטינים שתכננו “פיגועי בודדים” (קרי, פיגועי “הטרור העממי”) נעצרו בתקופה זאת. בין הפיגועים שסוכלו נמנים פיגועי התאבדות, חטיפה וירי (נתונים שהוצגו ב-13 ביוני ע”י ראש שירות הביטחון הכללי נדב ארגמן בכנס הבינלאומי למלחמה בטרור של המשרד לביטחון פנים בירושלים, הארץ 14 ביוני 2018; אתר המשרד לביטחון פנים, 13 ביוני 2018).

• בדצמבר 2017 התייחס ראש שירות הביטחון הכללי בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לסיכולים שבוצעו במהלך אותה שנה. לדבריו סיכל שירות הביטחון הכללי במהלך 2017 400 פיגועים, בהם 13 פיגועי התאבדות, שמונה פיגועי חטיפה, ו-94 פיגועים שהיו עלולים להסתיים במותו של המחבל ע”י כוחות הביטחון (הארץ, 14 ביוני 2018).

השפעת העברות השגרירות האמריקאית לירושלים על “הטרור העממי”

• ב- 6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, כי ארה”ב מכירה בירושלים כבירת ישראל וכי בכוונתה להעביר את השגרירות לירושלים. הודעת טראמפ הביאה לקריאות של מנהיגי הרשות ופתח לציבור הפלסטיני לצאת בהמוניו להפגנות מחאה. מנהיגי חמאס והג’האד האסלאמי בפלסטין אף קראו לחידוש המאבק המזוין נגד ישראל. הקריאות הללו הביאו אמנם להפרות סדר והפגנות אלימות ביהודה שומרון, ירושלים ורצועת עזה, אך הענות הציבור הפלסטיני לקריאות הללו לא הייתה רבה יחסית. היא כללה אלפים בודדים של פלסטינים, שיצאו מידי יום להפגנות בעשרות מוקדים. גם העימותים עם כוחות הביטחון הישראליים התקיימו בעצימות נמוכה יחסית (בין השאר בשל פעילות מנגנוני הביטחון הפלסטינים, שתרמו לכך שאירועי המחאה לא יצאו מכלל שליטה).

   
הפגנה בהר הבית ביום שישי, יומיים לאחר הודעת ארה”ב כי בכוונתה להעביר את שגרירותה לירושלים (ופא, 8 בדצמבר 2017).

• ההבדל בין רף האלימות הגבוה ברצועת עזה, שאפיין את המחצית הראשונה של 2018, לבין העצימות הנמוכה יחסית של המחאות והפרות הסדר ביהודה ושומרון, בלט ב-14 במאי 2017. בתאריך זה התקיים טקס העברת שגרירות ארה”ב לירושלים, בהשתתפות נציגים בכירים מארה”ב ומישראל. במקביל, התחוללו ברצועת עזה אירועים אלימים, שכללו ניסיונות פריצה המוניים לשטח ישראל, והביאו למותם של למעלה משישים פלסטינים. ביהודה ושומרון הייתה היענות דלה לקריאות חמאס להצטרף להפגנות ולמחאות גם לנוכח האירועים הדרמטיים הללו.
• ביהודה ושומרון התקיימו ב-14 במאי 2018 מספר הפגנות במוקדים “מסורתיים”. ההפגנה הגדולה ביותר הייתה סמוך למעבר קלנדיא, צפונית מערבית לירושלים בה השתתפו כ-1,800 מפגינים, שחלקם התעמתו עם כוחות הביטחון הישראליים. כמו כן התקיימו הפגנות בראמאללה, סמוך לקבר רחל ובשועפאט. אירועים נוספים כגון “יום הנכבה”, “יום הנכסה” ו”יום האדמה” וחודש רמצ’אן לא הצליחו גם הם להעלות את ההיקף ואת העצימות של ההפגנות והפגנות הסדר ביהודה ושומרון במחצית הראשונה של 2018.

   
עימותים עם כוחות ביטחון ישראלים במעבר קלנדיא (ופא, 14 במאי 2018).

השפעת “צעדות השיבה” ברצועה על “ההתנגדות העממית” ביהודה ושומרון

• שנת 2018 התאפיינה באימוץ “ההתנגדות העממית” (“הטרור העממי”) כדרך פעולה מרכזית ע”י חמאס ברצועת עזה. זאת בשל עניינה של חמאס להפגין פעילות אלימה נגד ישראל מבלי להיגרר עמה לעימות צבאי כולל, כשברקע המצב הכלכלי הקשה ברצועה, כישלון הפיוס עם פתח והרשות ויחסיה המעורערים של חמאס עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. “ההתנגדות העממית” ברצועה התבטאה ב”צעדות השיבה” המנוהלות על ידי חמאס, שהחלו ב-30 במרץ 2018 והן נמשכות עד היום (ללא מועד סיום מוגדר). הפגנות אלו מתאפיינות בהתנהלות אלימה של המפגינים למרות שהן מוצגות כהפגנות נטולות אלימות. התנהלות אלימה זאת מתבטאת בירי מנשק קל, השלכת מטענים, שיגור עפיפוני תבערה ולעיתים אף פיגועים המתבצעים בחסות ההפגנות. בשני אירועים אף נורתה אש רקטות ומרגמות לעבר הנגב המערבי, בהיקף ללא תקדים מאז מבצע “צוק איתן”.
• אולם בין “ההתנגדות העממית” ביהודה ושומרון וברצועה קיים הבדל מהותי. ביהודה ושומרון הפרות הסדר האזרחיות והטרור העממי הינם עממיים ביסודם, למרות שהם נתמכים ע”י פתח והרשות הפלסטינים. הם מתבצעים ברובם הגדול על ידי פלסטינים, שקיבלו החלטה אישית, ממניעים שונים, ללא אכוונה וסיוע מעשיים מצד חמאס או ארגוני טרור אחרים. ברצועה, לעומת זאת, הטרור אינו “עממי” (למרות שהוא מוצג ככזה) משום שהוא מתבצע בהחלטת חמאס, בהשתתפות פעיליה, בסיוע לוגיסטי שלה, וכשיש צורך – גם בסיוע באש (ישירות או בהעלמת עין מירי של ארגונים אחרים).

חמאס וגופים נוספים שנטלו חלק בארגון הצעדות עשו מאמץ הסברתי, כדי להביא לכך שהן תגלושנה ליהודה ושומרון. כלי התקשורת שלהם שבו ופנו לתושבי יהודה ושומרון (ואף ערביי ישראל) לצאת להפגין במקביל לאירועים ברצועת עזה, הקריאות לא נענו והציבור נשאר אדיש למדי למתרחש ברצועה. גם סבב ההסלמה שכלל ירי רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל ותקיפות ישראלית בתגובה, לא הניעו את התושבים להצטרף לאירועים. אפילו מספר ההרוגים הגדול בכמה מאירועי צעדות השיבה ברצועת עזה לא הביא את הציבור הפלסטיני לצאת לרחובות ולהפגין, לא כל שכן לבצע פיגועים.

השפעת האירועים ברצועה ובירושלים על פיגועי “הטרור העממי”

העצימות הנמוכה של ההפגנות והפרות הסדר התבטאו גם בירידת היקף “הטרור העממי” (ה”התנגדות העממית”) במחצית הראשונה של 2018. האירועים הדרמטיים ברצועה ובירושלים וימי הציון למיניהם לא גרמו להוצאתם לפועל של פיגועים “עממיים”, של יחידים או של קבוצות. נהפוך הוא היקף “הטרור העממי” ורמת הקטלניות שלו דווקא ירדו במחצית הראשונה של 2018 בהשוואה לשנת 2017, כפי שתואר לעיל.

^[1] ראו פרסום מרכז המידע מ-17 בינואר 2018: "החלטות המעוצה המרכזית של אש"פ ונאום הפתיחה של אבו מאזן קראו להמשך 'ההתנגדות העממית בדרכי שלום' (קרי, "הטרור העממי") ואף לחיזוקה. כבעבר, הוצג "הטרור העממי", במסגרתו נעשה שימוש באלימות ובטרור, כ'התנגדות עממית בדרכי שלום'". ↑
^[2] “פיגועים משמעותיים" מוגדרים על ידי מרכז המידע כפיגועי דקירה, דריסה, ירי, פיצוץ מטענים או שילוב ביניהם. ↑

מאמרים נוספים בתחום