הדרך למלחמת לבנון הראשונה – מאת: ד"ר אל"מ (מיל') ראובן ארליך*

היערכות ארגוני המחבלים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה

היערכות ארגוני המחבלים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה

הערכות הכוחות הסוריים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה

הערכות הכוחות הסוריים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה

כללי

1.    מטרת הרצאה זאת הינה לבחון את התהליכים שהובילו למלחמת לבנון הראשונה, את מקומם של השחקנים הפנים והחוץ לבנונים בתהליכים הללו ואת מאפייניה הייחודיים של מלחמה זאת. בסיום ההרצאה אנסה לעמוד בקצרה על מטרות המלחמה, תוצאותיה ולקחיה, מנקודת מבטי.

תיארוך המלחמה וכינוייה

2.    השם הפורמאלי, שניתן בזמנו למלחמה, עליה החליטה ממשלת ישראל ב-5 ביוני 1982, יומיים לאחר שמחבל מארגונו של אבו נצ'אל פצע קשה את שגריר ישראל בלונדון, היה מבצע "שלום הגליל". השם שיקף במהותו "מבצע", שאמור היה לכאורה להיות מוגבל במטרותיו, ומתוחם בזמן.

3.    בפועל, הפך ה"מבצע" למלחמה ממושכת, שעל מועד סיומה אין תמימות דעים (כמו גם על נושאים רבים נוספים הקשורים למלחמה). מלחמה זאת וספיחיה התנהלו בשלושה שלבים:

א.    השלב הראשון: השלב ההתקפי, שהחל ב-6 ביוני 1982 ובו היוזמה הייתה בידי צה"ל. שלב זה הסתיים ב-31 באוגוסט 1982, כשהמחבלים הפלסטינים והצבא הסורי עזבו את מערב בירות.

ב.    השלב השני: שהיית צה"ל בלבנון, נועד ביסודו להשיג הישגים מדיניים, שיאפשרו את סיום המלחמה, שבמרכזם חתימת הסכם שלום על לבנון. שלב זה החל בספטמבר 1982 והסתיים בתחילת 1985 עם קבלת ההחלטה על נסיגה ללא תנאי מלבנון והקמת "אזור הביטחון". במהלך שלב זההיה צה"ל במגננה נוכח התקפות טרור וגרילה תוך שהוא נגרר למעורבות בשלל בעיות פנים-לבנוניות, שהוצפו בשל המלחמה (למשל המאבק האלים בין המיליציות הדרוזיות לנוצריות). ב-14 בינואר 1985 קיבלה קיבלה ממשלת האחדות הלאומית החלטה לפיה הבטחת שלום הגליל תעשה באמצעות הערכות מחדש של צה"ל לאורך הגבול הבינלאומי תוך קיום אזור בדרום לבנון בו יפעלו כוחות מקומיים בגיבוי צה"ל.

ג.     השלב השלישי: החלטת ממשלת ישראל אמורה הייתה לכאורה לשים קץ למלחמה, שהחלה ב-6 ביוני 1982. אולם בפועל גם לאחר פינוי צה"ל מלבנון נמשך המאבק על קיומו של "אזור הביטחון", שנתפס ע"י ישראל כאמצעי המועדף לאבטחת שלום הגליל. מאבק זה, שאותו הוביל חזבאללה, החל במחצית הראשונה של 1985. הוא הסתיים ב-24 במאי 2000 בנסיגה חד-צדדית של צה"ל מלבנון והיערכותו לאורך הגבול הבינלאומי ("הקו הכחול") על בסיס החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 425. נסיגת צה"ל הביאה לקריסת "אזור הביטחון" ולהתפרקותו של צבא דרום לבנון (צד"ל).

4.    השלב הראשוןשל המלחמה כונה ע"י ממשלת ישראל מבצע "שלום הגליל" ועדיין ניתן היה להתייחס אליו כאל מבצע צבאי רחב היקף. אולם ככל שהתמשכה שהיית צה"ל בלבנון הסתבר שהשם אינו מבטא את המציאות באשר הסתבר כי אין המדובר במבצע קצר ומוגבל בזמן. מעין סגירת מעגל התקיימה בשנת 2006, כאשר המלחמה נגד חזבאללה כונתה פורמאלית מלחמת לבנון השנייה. בכך מדינת ישראל הכירה למעשה, בדיעבד ובאופן עקיף, כי המלחמה שקדמה לה הייתה מלחמת לבנון הראשונה.

5.    מכל מקום מלחמת לבנון הראשונה, בין אם נמשכה במשך שלוש שנים ובין אם 18 שנים, הייתה המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל והשנויה ביותר במחלוקת. גם עתה, לאחר שלושים שנה, לאחר שהאבק שקע, לא שככו המחלוקות הפנים-ישראליות, שליוו את המלחמה ואת הערכת תוצאותיה ומשמעויותיה. אולם עתה, כעבור שלושים שנים, ניתן לקבל פרספקטיבה היסטורית טובה יותר על התהליכים, שחוללו אותה, ועל תוצאותיה האסטרטגיות.

אופי המלחמה- מבט לאחור

6.    30 שנים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ניתן לקבוע, כי היא הייתה גם בעלת אופי שונה מכל המלחמות, שישראל ידעה מאז מלחמת העצמאות ב-1948. זאת הייתה המלחמה הא-סימטרית הראשונה של צה"ל, שהתנהלה ברובה נגד ארגוני טרור ולא נגד מדינות וצבאות סדירים. .

7.    עד 1982 נלחם צה"ל נגד צבאות סדירים:הצבאי המצרי, הסורי, הירדני וצבאות נוספים (1948); הצבא המצרי (1956); צבאות מצרים, ירדן וסוריה (1967); וצבאות מצרים וסוריה (1973). ב-1982 הייתה זאת הפעם הראשונה, שעיקר המלחמה התנהל נגד ארגוני טרור וגרילה, חלקם מאורגנים במסגרות צבאיות סדירות למחצה. הלוחמה הסדירה החזיתית נגד צבא סוריה, התנהלה בעיקר בין ה-8 ל-11 ביוני, בבקעת הלבנון, בתוספת התכתשויות מקומיות בין צה"ל לצבא הסורי בציר החוף ובהרי השוף ("הזחילות").

8.    ב-1982 נפתח עידן חדש של מלחמות א-סימטריות נגד ארגוני טרור וגרילה, נגד חזבאללה והארגונים הפלסטינים, המקיימים תשתיות צבאיות סדירות למחצה. ארגונים אלו נתמכים ע"י איראן וסוריה, אשר מעדיפות להישאר מאחורי הקלעים ולנהל נגד ישראל מלחמת טרור וגרילה באמצעות שליחים (Proxies). לסוג זה של מלחמות ניתן לשייך את מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה, האנתיפאצ'ה הראשונה והשנייה, מבצע "חומת מגן" ומבצע "עופרת יצוקה".את מקומם של הטנק והמטוס כנשק ההכרעה במלחמה הקונבנציונאלית בין הצבאות ירשו הרקטה והמחבל המתאבד, כנשק האפקטיבי בידי ארגוני הטרור נגד האוכלוסייה האזרחית.

שורשי המלחמה- התהליכים בלבנון

9.    שלושה תהליכים חשובים, הקשורים א-הדדי, שישראל נדרשה לתת להם מענה, התחוללו בלבנון בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. תהליכים אלו הובילו להישאבות ישראלית הולכת וגוברת לזירה הלבנונית, ויש שיאמרו לביצה הלבנונית.

10.    להלן מאפיינים עיקריים של שלושת התהליכים הללו, שחלקם נמשכו גם לאחר מלחמת לבנון:

א.    תהליך מספר 1 (1982-1976)- בניית המאחז הפלסטיני האוטונומי בלבנון, הצבאי והמדיני, והפיכתה של לבנון למוקד המרכזי של טרור פלסטיני נגד ישראל.

1)  תהליך התבססות פתח בלבנון החל ב-1968, בשוליים הדרום מערביים של החרמון, באזור שנודע בכינויו "פתחלנד". אולם סילוק המחבלים ב-1970 וב-1971 מירדן הפך את לבנון למאחז העיקרי של ארגוני המחבלים הפלסטינים במזרח-התיכון, שממנו בוצעו פיגועים קטלניים נגד ישראל (שמיר, מעלות, אביבים, נהרייה, כפר יובל, פיגוע כביש החוף).

2)  בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים נבנתה בלבנון תשתית צבאית, שמנתה    כ-20,000-15,000 מחבלים. מרביתם של המחבלים הללו השתייכו לארגון פתח ומקצתם לארגונים אחרים. המחבלים הללו אורגנו ביחידות סמי-צבאיות, ש"חטיבת הקסטל" בדרום לבנון הייתה החשובה שבהם (ראו מפה).

3)  מבחינה פוליטיתהוקמה בלבנון "מדינה בתוך מדינה", שמפקדותיה המדיניות והצבאיות היו בבירות,בשליטת פתחאש"פ ובהנהגת ערפאת. להפיכת אש"פפתח למוקד הכוח המרכזי בלבנון הייתה השפעה ממאירה על החברה והפוליטיקה הלבנונית והיא שיחקה תפקיד חשוב בתהליכים שהובילו למלחמת האזרחים ולהיגררות ישראל וסוריה לביצה הלבנונית.

היערכות ארגוני המחבלים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה
היערכות ארגוני המחבלים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה

4)   תהליך מספר 2-החרפת המתחים הבין-עדתיים בלבנון, עד לפרוץ מלחמת אזרחים עקובה מדם, שנמשכו 14 שנים, עד להסכם טאיף(1989-1975). המלחמה פרצה בעקבות תקרית אש מקומית, בשכונה הנוצרית עין רמאנה שבמזרח בירות, בין אנשי מיליציה מהפלנגות לבין מחבלים מארגונו של אחמד ג'בריל. מלחמת האזרחים התנהלה בין שני מחנות עיקריים: המחנה הנוצרי (בהנהגת הנשיא לשעבר כמיל שמעון ומפקד ה"כוחות הלבנונים" בשיר ג'מיל) והקואליציה של המחבלים והשמאל (בהנהגת ערפאת). המלחמה הביאה להתמוטטות צבא לבנון והממשל הלבנוני ויצרה איום פיזי על האוכלוסייה הנוצרית ואיום מדיני על ההגמוניה הפוליטית הנוצרית בממשל הלבנוני המסורתי. כדרכו מימים ימימה, פנה המחנה הנוצרי בעיתות מצוקה לחפש סיוע צבאי ומדיני מבחוץ, ממוקדי כוח אזוריים חיצוניים. המקורות לסיוע זה היו סוריה וישראל.

5)   תהליך מספר 3-כפיית "הסדר הסורי" על לבנון (2005-1975). מאז קבלת עצמאותה, ולמעשה מאז ראשית המנדט הצרפתי, היו לסוריה שאיפות להכניס את לבנון תחת חסותה. מקורן של שאיפות אלו בשאיפות איחוד פן-סוריות של סוריה, לבנון, ירדן ופלסטין ("בלאד אלשאם") בשילוב עם מגוון אינטרסים צבאיים, מדיניים ופנים-סוריים. תחת משטרו של אסד האב ניצלה סוריה את מלחמת האזרחים בלבנון להעמקת השפעתה על לבנון ובהמשך גם לכיבוש מרבית שטחה. תאריך המפתח בתאריך זה הינו 1 ביוני 1976, כאשר שכוח צבא סורי על-דביזיוני פלש ללבנון בהזמנת המחנה הנוצרי במטרה להשליט את "הסדר הסורי" בלבנון ולהכניע את הקואליציה של המחבלים והשמאל. עד סוף 1976 הצליח הצבא הסורי (עם לא מעט קשיים) להכניע את המחבלים והשמאל, להיכנס למעוזיהם בבירות ובצידון ולהביא לסיומה הזמני של הלחימה בין הצדדים היריבים. אולם כאשר סיימה סוריה לבלוע נתח ניכר מלבנון, החלה סוריה בתהליך ה"עיכול", אשר הוכח כקשה וכבעייתי ביותר.

ישראל לנוכח התהליכים בלבנון

הערכות הכוחות הסוריים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה
הערכות הכוחות הסוריים בלבנון ערב מלחמת לבנון הראשונה

11.    שלושת התהליכים, שהתחוללו בלבנון בשנים שקדמו למלחמה, העמידו בפני מדינת ישראל שורה של אתגרים ביטחוניים ומדיניים, שאילצו אותה לתקופה לא קצרה (עד לתחילת שנות התשעים), להעלות את הסוגיה הלבנונית, על כל מורכבויותיה, לראש סדר העדיפויות האסטרטגי הלאומי שלה ולעסוק בנושא הלבנוני בצורה אינטנסיבית (על חשבון הסכסוך הישראלי-ערבי).

12.     בשנים שקדמו למלחמת לבנון הראשונה ניסתה מדינת ישראל למצוא מענה הולם לשלושת האתגרים הללו. אולם התשובות שמצאה ישראל התגלו כבעייתיות וכקצרות מועד. להלן עיקרי המענה לאתגרים השונים:

א.    המענה לאתגר הטרור: צה"ל ניסה להתמודד עם אתגר הטרור באמצעות מגוון פעולות צבאיות: מה"קלחות" (פשיטות משוריינות רחבות היקף) ועד "מבצע ליטאני"; מתקיפות נקודתיות של יעדי מחבלים בטבע ועד הפצצה או פשיטה של בסיסים ומפקדות בבירות. בלבנון נוצרה דינאמיקה של פעולות טרור ותגובות ישראליות מסלימות, ששיאיהן "מבצע ליטאני" (1978) ועימות צבאי רחב היקף בין ישראל למחבלים ("מלחמת השבועיים", יולי 1981). המענה הצבאי הניב הישגים מוגבלים והדבר הביא את צה"ל והדרג המדיני למסקנה שיש לפתור את בעיית הטרור בלבנון מיסודה, באופן בסיסי, באמצעות מהלך צבאי רחב, היקף ושלא ניתן למצוא לבעיה פתרונות נקודתיים וזמניים (בעיקר לאחר יולי 1981). בשנים שקדמו למלחמת לבנון הראשונה הגישה מדינת ישראל סיוע הומניטארי וצבאי לכפרים נוצריים בקרבת הגבול, שסכנת קיום פיזית ריחפה עליהם. כפרים אלו  בהנהגתו של רס"ן סעד חדאד מצבא לבנון ("אד"ל," אזור דרום לבנון) היוו את הבסיס ל"אזור הביטחון", שהוקם לאחר נסיגת צה"ל ב-1985.

ב.    המענה לאתגר הסורי:ישראל חתרה לנטרל את הסיכונים הצבאיים, שנוצרו עם פלישת הצבא הסורי ללבנון, ללא היגררות לעימות צבאי עם סוריה. האיום הצבאי הסורי נוטרל ע"י הידברות עקיפה עם המשטר הסורי, באמצעות ארה"ב, שהתנהלה בחודשים מרץ-מאי 1976. במהלך ההידברות העקיפה הזאת הושגה הבנה עקיפה, שנשענה על קיומו של "קו אדום" (קו צידון-ח'ונה-רשיא אלואדי). קו זה, שהוסכם בין הצדדים, תחם בין אזור הפעילות הסורי במרכז ובצפון לבנון לבין אזור הפעילות של צה"ל בדרום לבנון, שם התבסס עיקר הכוח הצבאי של ארגוני המחבלים הפלסטינים. ההבנה שהושגה אפשרה לצבא הסורי חופש פעולה מצפון ל"קו האדום" ולצה"ל מדרומו, ומנעה מגע ישיר ועימות צבאי ביניהם (עד ל"משבר הטילים" ב-1981).

ג.     המענה לאתגר הפניםלבנוני: ישראל העמיקה את הסיוע שלה לבעלי בריתה הטבעיים במחנה הנוצרי, עימו קיימה באופן מסורתי קשרים חשאיים, עוד מהתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל. סיוע זה כלל אספקת אמצעי לחימה, אימונים ובמקביל גם סיוע צבאי והומניטארי לנוצרים המתגוררים בקרבת הגבול, שעמדו תחת לחצי הקואליציה של המחבלים והשמאל. בן השיח המרכזי של ישראל היו "הכוחות הלבנונים" שבהנהגת בשיר ג'מיל, בנו של מייסד הפלנגות פייר ג'מיל, שקיבל גיבוי מדיני מכמיל שמעון, נשיא לבנון לשעבר וראש מפלגת הלאומיים החופשיים. המחנה הנוצרי נתפס (בטעות) ע"י אישים בצמרת המדינית והביטחונית של מדינת ישראל כבעל יכולות ורצון לסייע לישראל בלחימה נגד המחבלים הפלסטינים ולרתום את לבנון למעגל הסכמי השלום עם ישראל.

הדרך למלחמה: הספירה לאחור (1982-1981)

13.    בשנת 1978,כשלוש שנים לפני המלחמה, החלו המיליציות הנוצריות ("הכוחות הלבנונים"), שבהנהגת בשיר ג'מיל, במאבק צבאי להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון. בראיית המחנה הנוצרי קיבל מאבק זה עדיפות- ולו זמנית- על פני המאבק שניהל המחנה הנוצרי במלחמת האזרחים נגד אויביו המסורתיים המחבלים הפלסטינים. מוקדי ההתכתשויות בין המיליציות הנוצריות לצבא הסורי היו העיר בירות והעיירה הנוצרית זחלה, שבמרכז בקעת הלבנון. מעבר לשמירה על אופייה הנוצרי של העיר זחלה (המצויה באזור בעל אוכלוסיה מוסלמית שיעית), נראה, כי בשיר ג'מיל ו"הכוחות הלבנונים" ביקשו לכונן רצף טריטוריאלי מהעיר זחלה, דרך הרי סנין אל המובלעת הנוצרית בהר הלבנון. מול ישראל הציגו המיליציות הנוצריות באופן מוטה וכוזב את הפעילות הסורית נגדם כ"ג'נוסייד", תוך ציפייה להיגררות ישראלית למעורבות ישירה במאבקם לשחרור לבנון מהכיבוש הסורי.

14.    לתוך העימות הנוצרי-סורי נגררה ישראל, שזנחה את מדיניותה הזהירה, ועלתה בהדרגה על נתיב, אשר הוביל אותה להסתבכות רבת שנים ב"סבך הלבנוני". ראש ממשלת ישראל יצחק רבין גרס, שהמעורבות של ישראל בלבנון צריכה להיות עקיפה ("לעזור לנוצרים לעזור לעצמם") ועל כך התבססה המדיניות הישראלית בעת שכיהן כראש הממשלה (תקופת כהונתו הראשונה). אולם ממשלת הליכוד של מנחם בגין, שעלתה לשלטון במאי 1977 וזכתה שנית בבחירות ב-1981, זנחה את המדיניות הזהירה, שאפיינה את הממשלה הקודמת, והייתה מוכנה לטפל באופן ישיר באתגרים, שלבנון הציבה לפתחה, תוך השקעת כוח צבאי רב ותשומת מדיניות, ותוך נטילת סיכונים גדולים יותר.

15.    באביב-קיץ 1981 התחוללו בלבנון שני אירועים,שבהם השתלבו מבחינתה של ישראל האתגר הסורי, האתגר הפנים-לבנוני ואתגר הטרור. בראייה לאחור אין ספק, כי משניהאירועים הללו ניתן להתחיל את הספירה לאחור, לקראת מלחמת לבנון הראשונה:

א.   "משבר הטילים": ב-28 באפריל 1981 הפיל חיל האוויר שני מסוקי תובלה סוריים (מי-8) באזור ריאק, ממזרח לזחלה, שבמרכז הבקאע, מתוך סברה (מוטעית), שהמדובר במסוקי קרב סוריים, העומדים לתקוף עמדה נוצרית בהר סנין ("החדר הצרפתי"). (מנחם בגין הבטיח לכמיל שמעון שלא לאפשר תקיפה סורית מהאוויר נגד המיליציות הנוצריות). ב-29 באפריל 1981 הכניסו הסורים לבקעת הלבנון שלוש סוללות טק"א סא-6 ובהמשך סוללות נוספות. הכנסתן יצרה איום על חופש הטיס של חיל האוויר בלבנון וסימנה את התמוטטות "כללי המשחק", שהתגבשו ב-1976, בין ישראל לסוריה. סוריה סירבה להיענות לניסיונות תיווך אמריקאים להוציא את הטילים מלבנון, אולם עד למלחמת לבנון הראשונה צה"ל נמנע מלתקוף אותם[1]. מכל מקום, ישראל וסוריה עברו מעתה לדפוס של התמודדות בלבנון, ששיאו עימות צבאי מוגבל בשלב הראשון של מלחמת לבנון הראשונה ומאבק סוריה נגד כוחות צה"ל בלבנון באמצעות Proxies, בהמשכה.

ב.    "מלחמת השבועיים"(24-10 ביולי1981): התהליך האסקלטיבי בין ישראל למחבלים הוביל להתכתשות עזה ביניהם בקיץ 1981. המחבלים, לראשונה, ירו אש מאסיבית וממושכת של ארטילריה וקטיושות לעבר קריית שמונה, תוך ניצול היכולות הצבאיות שבנו בדרום לבנון. במהלך ההתכתשות הסלימו שני הצדדים את תגובותיהם: ישראל הפציצה מאוויר מפקדות מחבלים, שנמצאו בלב אזורים מאוכלסים בבירות; המחבלים הפגיזו ברקטות ובארטילריה באופן אינטנסיבי ישובים באצבע הגליל, גרמו לנטישתה של קריית שמונה ושיבשו באופן חמור את החיים בצפונה של ישראל. אירוע זה, בראייה לאחור, בישר את הפיכתה של האוכלוסייה האזרחית בישראל ליעד מרכזי של "נשק הרקטות", שבידי ארגוני הטרור בשלושת העשורים, שלאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה (חזבאללה בלבנון וחמאס ושאר ארגוני הטרור הפלסטינים ברצועת עזה).

16.    בתיווכו של פיליפ חביב, השליח האמריקאי, הסתיימו הקרבות ב-24 ביולי בהסכם הפסקת אש שנויה במחלוקת בין ישראל ואש"פ. ההסכם קבע, כי לא יבוצעו מעשי איבה מלבנון לעבר ישראל. אש"פ פירש את ההסכם במובנו הצר. קרי- כהסכם המחייב את המחבלים להימנע מפיגועי טרור נגד ישראל מלבנון אולם לא מגזרות אחרות (משם התבצעו מעת לעת פיגועים). מנגד, ישראל פרשה את ההסכם כמחויבות מוחלטת להפסקת הטרור נגדה והיא לא הייתה מוכנה לעבור לסדר היום כאשר התבצעו פיגועים בגזרות אחרות, פרי יוזמה ותכנון של מפקדות המחבלים בלבנון. ההסכם השנוי במחלוקת יצר מצב בו פיגוע מחוץ ללבנון עלול היה להצית את חבית אבק השריפה הלבנונית. הספירה לאחור החלה.

17.    הקרבות ביולי 1981 היו איפא, במבט לאחור, נקודת אל-חזור במסלול שהוליך למלחמת שלום הגליל. לאחר הקרבות עם המחבלים (אוגוסט 1981) מונה אריאל שרון לתפקיד שר הביטחון. ההכנות למלחמה בלבנון, על בסיס תוכנית "אורנים", קיבלו תאוצה. תוכנית "אורנים קטנה", עם מטרות מוגבלות, הפכה לתוכנית "אורנים גדולה", עם מטרות מרחיקות לכת הרבה יותר, החורגות מהשמדת התשתית הצבאית של המחבלים בדרום לבנון.

18.    ארגוני המחבלים הפלסטינים,מצידם, ראו בקרבות יולי הישג נכבד וציון דרך חשוב בתולדות מאבקם. בו בזמן הם היו מודעים היטב לכך, שישראל לא תוכל לעבור על כך לסדר היום והעריכו, כי מאחזיהם בדרום לבנון עתידים להיות יעד לתקיפה מצידה. גם ההערכה הסורית הייתה שההכנות הישראליות מכוונות להגיד מטרות צבאיות מוגבלות בדרום לבנון. אולם, משהחלה המלחמה, הן המחבלים והן הסורים הופתעו מהיקף המלחמה וממטרותיה.

מלחמת לבנון הראשונה, מטרותיה, תוצאותיה ולקחיה

19.    מלחמת לבנון הראשונה נועדה לקדם מספר מטרות צבאיות ואסטרטגיות-מדיניות מרחיקות לכת. מטרות המלחמה, המוצהרות והבלתי מוצהרות, שהיו ועודם נושא שנוי במחלוקת בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית, היו לדעתי:

א.        השמדת התשתית הצבאית-מדיניתשל הפלסטינים בלבנון (ולא רק בדרומה), והוצאת תושבי הצפון מטווח האש של המחבלים. במישור המדיני שאפו בכירים בישראל להקהות מעוקצה של הבעיה הפלסטינית ע"י פגיעה ב"מדינה בתוך מדינה", שהקים אש"פ בלבנון.

ב.        פגיעה בהשפעה הסורית בלבנון, באמצעות הנחתת מכה צבאית על עיקר צבא הסורי בבקעת הלבנון (השריון הסורי ומערך הטילים הסורי). עם זאת ישראל לא הציבה לה כמטרה אסטרטגית את השמדת הצבא הסורי בלבנון ואת סילוקו ממנה והיא הקפידה, שלא להיגרר למלחמה כוללת עם סוריה (ממנה רצה הדרג המדיני להימנע, מסיבות פנימיות, אזוריות ובינלאומיות).

ג.         השלטת "סדר חדש" בלבנון, באמצעות תמיכה בממשל לבנוני שבו המחנה הנוצרי-מארוני יהיה הדומיננטי, בראשות בשיר ג'מיל כנשיא לבנון.

ד.        חתימת הסכם שלום בין ישראל ללבנון, שאמור היה להיות הסכם השלום השני לאחר ההסכם הישראלי-מצרי, בחסותה של ארה"ב בין ישראל למדינה ערבית.

20.    במישור הצבאי הטהורנחל צה"ל הישגים בשלב הראשון של המלחמה, שעיקרם: השמדת התשתית הצבאית הפלסטינית בלבנון; חיסול "המדינה בתוך מדינה" שבהנהגת אש"פ; פגיעה קשה בשריון הסורי בבקעת הלבנון והשמדת מערך הטילים הסורים אולם בשלב השני של המלחמה, מאז ה-31 באוגוסט 1982, נלחם צה"ל מלחמת מאסף בה ספג אבידות רבות ללא הישגים נוספים. המחיר הקשה והכואב של שני השלבים הראשונים במלחמת לבנון הראשונה היה 670 חיילים הרוגים (עד 1985), מספר שכמעט הוכפל בעת יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 (1,216 הרוגים).

21.    אולם הדרג המדיני נוכח לדעת בדרך הקשה, כי את ההישגים הצבאיים בלבנון, בלחימה שהיא במהותה א-סימטרית, בזירה רווית קשיים ובעיות, קשה ואולי אף בלתי ניתן לתרגם להישגים מדיניים ברי-קיימא. ואכן בחינת תוצאות המלחמה, שלושים שנים לאחור, מעלה, כי ישראל לא הצליחה לממש את מטרותיה כפי שתוארו לעיל:

  • התשתית הצבאית של ארגוני המחבלים הפלסטינים הושמדה והם סולקו מלבנון אך איום הטרור מלבנון לא הוסר: צה"ל, כבש תוך עשרה ימים את דרום לבנון, הרס את התשתית הצבאית הפלסטינית וגרם להתפנות המחבלים הפלסטינים אל מחוץ ללבנון. אולם אל הואקום הצבאי והפוליטי שנוצר נכנס ארגון חזבאללה, שהוקם בעת מלחמת לבנון הראשונה ע"י משמרות המהפכה האיראניים, שהגיעו לבקעת הלבנון ביוני 1982. תושבי צפון ישראל וצה"ל לא זכו למנוחה ולנחלה לאחר 1985 וגם לא לאחר 2000. את מקום הטרור הפלסטיני ירש הטרור השיעי הנתמך ע"י איראן, המהווה סכנה גדולה יותר לעורף הישראלי, ולאזור כולו[2]. שש שנים לאחר הנסיגה החד-צדדית (מאי 2000) נאלץ צה"ל לשוב ולהיכנס ללבנון על מנת לתקוף את  התשתית הצבאית של חזבאללה (מלחמת לבנון השנייה). מאז שיפרה חזבאללה, בסיוע איראן וסוריה, את יכולותיה הצבאיות, ופוטנציאל ההתלקחות בלבנון עודנו שריר וקיים.
  • הצבא הסורי נחל בשלב הראשון של המלחמה מפלה צבאית מידי צה"ל במלחמת השריון בשריון בבקאע, ומערך טילי הקרקע אויר שלו הושמד. אולם, בשלב בשני ולאחריו, בעקבות הישגי המלחמה באמצעות השליחים, דווקא גברה ההשפעה הסורית בלבנוןונחלש כוחם של הנוצרים מתנגדי "הסדר הסורי". בידי הסורים עלה להכניע את המרידה של הגנרל מישל עון (שמאז הספיק לשנות עורו) ולכפות על המחנות היריבים את הסכם טאיף (1989). במסגרת ההסכם, שסימן את סיום מלחמת האזרחים, פורקו המליציות היריבות מנשקם, למעט חזבאללה, שהפך לכוח המרכזי במרקם הפנים-לבנוני. את מקומו של  "הסדר החדש", שישראל שאפה להשליט בלבנון ירש "הסדר הסורי", ששרד עד שנת 2005 (יציאת הכוחות הסורים מלבנון בתקופתו של בשאר אסד).
  • בתחום הדו-צדדי הישראלי לבנוני נחתםהסכם עם לבנון בשושבינות אמריקאית (17 במאי 1983). אולם ההסכם אשר לא אושר ע"י הנשיא אמין ג'מיל והממשל הלבנוני, תחת לחץ של פעולות טרור וגרילה, שמאחוריהן עמדו סוריה ואיראן. ניסיון ישראלי להשיג הסכם ביטחוני עם הממשל הלבנוני (שיחות נאקורה) עלה בתוהו, בשל הלחצים הסוריים וחולשת הממשל הלבנוני. ישראל נאלצה לסגת מלבנון (1985) באופן חד-צדדי וללא הסכם מדיני או ביטחוני. בכך נקבעתקדים שלילי, אשר נלמד היטב ע"י הפלסטינים ומדינות ערב. הנסיגות של צה"ל תחת לחץ וטרור יצרו גם דימוי של חולשה פוליטית וחברתית ובכך תרמו לעליית כוחה של חזבאללה ועודדו את האנתיפאצ'ה הפלסטינית הראשונה.דימוי זה נסדק בעת האנתיפאצ'ה הפלסטינית השנייה כאשר העורף האזרחי הישראלי גילה יכולת עמידה ראויה לציון מול מתקפת פיגועי ההתאבדות של המחבלים הפלסטינים.
  • הבעיה הפלסטינית לא נדחקה לקרן זווית בעקבות אובדן המאחז בלבנון אלא שבה ועלתה לסדר היום הבינלאומי: מלחמת לבנון הראשונה אומנם חיסלה את המאחז הפלסטיני האוטונומי אך בהמשך דווקאהעלתה את הבעיה הפלסטינית על סדר היום הבינלאומי. בתהליך סיבובי, שנמשך כעשר שנים חלק ניכר מהמחבלים ומפקדיהם, שפונו מלבנון, מצאו עצמם, לאחר הסכמי אוסלו, עוברים ליהודה, שומרון ורצועת עזה וממלאים תפקידי מפתח במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. אש"פ ופתח, שנקלעו בקיץ 1982 לנקודת שפל, מצאו עצמם חוזרים למרכז תשומת הלב האזורית והבינלאומית, דווקא לאחר השמדת התשתית הצבאית שלהם וסילוקם מלבנון.

22.    מנקודת מבטה של ישראל ראויה מלחמת לבנון הראשונה להפקת לקחים רבים בתחום הצבאי, המדיני והפנים-ישראלי. לא כאן המקום לעסוק במכלול הלקחים הללו אך אנסה לעמוד על כמה מהם, הרלבנטיים לסוגיה הלבנונית:

א.    לקח מספר 1- מגבלות הכוח הצבאי: "ככל שהרביתי להגות בניסיון ההיסטורי, נוכחתי יותר ויותר לראות עד כמה רופפים הפתרונות שהושגו בכוח, ואף לחשוד גם באותם מקרים שבהם נדמה, כי השימוש בכוח פתר לכאורה את הקשיים"(לידל הארט, בהקדמה לספרו "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה, עמ' 83). מקבלי ההחלטות בישראל שציפו לתרגם את הישגי צה"ל לנכסים מדיניים למדו בדרך הקשה את מגבלות השימוש בכוח הצבאי בזירה כה מורכבת, פוליטית וחברתית, כמו הזירה הלבנונית. גם ארה"ב למדה לקח זה מהתקופה הקצרה של מעורבותה הישירה בלבנון ומהתקופה הארוכה יותר של שהיית צבאה בעיראק. הוכח, כי באמצעות ניצחונות צבאיים ניתן להשמיד תשתית טרור אולם קשה יותר (אולי בלתי אפשרי) לכונן סדר פוליטי חדש ע"י הקמת ממשל מרכזי, שיענה על ציפיותיה של ישראל.

ב.    לקח מספר 2- הקושי שבמציאת פתרון בסיסי לבעיית הטרור מלבנון: לבנון הייתה ונותרה זירה אידיאלית לפעילותם של ארגוני טרור מסיבות של גיאוגרפיה, דמוגרפיה ופוליטיקה. קיומם של אוכלוסיה שיעית ענייה ומקופחת לצד פליטים פלסטינים החיים במחנות, יוצרים תשתית אנושית המהווה חממה לטרור ומעודדת שחקנים חיצוניים לסייע לארגוני הטרור בלבנון. נתוני יסוד אלו, שרירים וקיימים עד היום. איום הטרור לא הוסר במלחמת לבנון הראשונה אלא לבש צורה שונה. עיקרו של איום הטרור כיום הינו הארסנל הגדול של עשרות אלפי הרקטות שבונה איראן עבור חזבאללה, אשר עלול להיות מופעל בסופו של דבר כלפי ישראל, בין אם בעקבות החלטה איראנית ובין אם כתוצאה מהידרדרות בשטח. פתרון בסיסי לבעיית הטרור מלבנון יושג, לדעתי, רק במסגרת הסכמי שלום אזוריים (שאינם נראים באופק), שיקשו על קיום ארגוני הטרור בלבנון ויפגעו במוטיבציה של שחקני החוץ להשתמש ב"נשק הטרור" בזירה הלבנונית.

ג.     לקח מספר 3-מגבלות כוחם של מוקדי הכוח המקומיים בלבנון: ישראל חתרה במשך עשרות שנים לשתף פעולה עם המחנה הנוצרי ובפרקי זמן קצרים נעשו גם ניסיונות (לא אפקטיביים דיים) לכונן ערוצי קשר ושיתוף פעולה עם גורמים שיעים ודרוזים. אולם בשל מערכת האיזונים העדינה בין העדות בלבנון, ובשל תלותן במוקדי כוח חיצוניים, הוכח שלא ניתן לראות בהם משענת יציבה למדיניות ישראל בלבנון (זאת בהמשך לניסיון העבר שהוכיח, כי לא ניתן להשיג מטרות מדיניות משמעותיות באמצעות מיעוטים במדינות נוספות, להם סייעה ישראל בעבר). ממשל לבנוני עצמאי וחזק (שאינו בנמצא) הינו "הכתובת" העדיפה שעימה תצטרך ישראל בטווח הארוך לנסות ולהגיע להסכמים ולהסדרים.

ד.    לקח מס' 4- מגבלות כוחם של המעצמות ושל האו"ם בזירה הלבנונית:

1)   המעצמות והאו"מ התקשו לפקח באופן אפקטיבי על ביצוע בשטח של הסכמים והחלטות בחסות בינלאומית. כך למשל, ההסכם הישראלי-לבנוני, שהושג בחסות אמריקאית, קרס לנוכח לחצי חזבאללה וסוריה; הכוח הרב-לאומי בו השתתפו ארה"ב וצרפת נסוג תחת לחצי טרור (1983); אוניפי"ל (1978) לא הצליחו למנוע את התבססות המחבלים בשטח שבמרחב פריסתו כמו גם את שיקום התשתית הצבאית של חזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה.

2)   למרות זאת נודעת ללגיטימיות הבינלאומית חשיבות רבה, שהומחשה בעת נסיגת ישראל לגבול הבינלאומי ("הקו הכחול") במאי 2000. ישראל השכילה להשיג מעטפת תומכת בינלאומית ע"י ביצוע הנסיגה במסגרת החלטת מועצת הביטחון 425 מ-1978. מעטפת זאת לא מנעה את שיקום התשתית הצבאית של חזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה אולם תרמה לכך שה-caseהמדיני והתודעתי של ישראל בנושא הלבנוני יהיה ברור ומוצק.

3)    כך למשל, הקהילה הבינלאומית הכירה בכך שישראל מילאה את החלטת מועצת הביטחון 425, התנגדה לניסיונות ממשלת לבנון לערער על קבילות ה"קו הכחול", התנגדה לניסיונות חזבאללה לנופף בסוגיית חוות שבעא כאמצעי לערעור על "הקו הכחול", והובילה להחלטת מועצת הביטחון 1701 בתום מלחמת לבנון השנייה (הקובעת כי על ממשלת לבנון להחיל סמכותה ושליטתה על דרום לבנון והאוסרת על המצאות מחבלים ושל אמצעי לחימה שאינם שייכים לממשלת לבנון). תמיכת הקהילה הבינלאומית הפכה לחלק מכושר ההרתעה של ישראל בכך שהיא מעניקה גיבוי לשקט חסר התקדים שהשתרר בגבול הלבנוני ובהעניקה לישראל חופש פעולה רב יותר מול תוקפנות של איראן וחזבאללה בעתיד.

* מסמך זה מבוסס על הרצאות שנשא ד"ר ראובן ארליך במלאת שלושים שנים למלחמת לבנון הראשונה. ההרצאות מסתמכות על הספרים והמאמרים, שכתב ד"ר ארליך בנושא זה ועל בחינת מלחמת לבנון הראשונה ותוצאותיה בפרספקטיבה של שלושים שנים.

[1]כמה שבועות לאחר הכנסת הטילים, ב-9 ביוני 1981, צה"ל תקף והשמיד את הכור הגרעיני בעיראק.

[2]ערב מלחמת לבנון הראשונה היו ברשות המחבלים כמה מאות קני ארטילריה 130 מ"מ ורקטות מסוגים שונים, שהטווח שלהם כיסה את קריית שמונה, נהריה וצפת; במלחמת לבנון השנייה היו לחזבאללה כ-20,000 רקטות שהטווח שלהם הגיע לחדרה: כיום יש לחזבאללה כ-60,000 רקטות, המגיעות עד למרכזה של מדינת ישראל.